הפינה ההיסטורית: סיפורן של העליות הבלתי נספרות

ברחבת מוזיאון הרצל בהר הרצל, מוצגת מזה שנתיים תערוכה צנועה של תריסר כרזות גדולות ומרהיבות עין, העשויות מאלומיניום ומקובעות במעקה המסדרון המוביל למוזיאון. הן מושכות את תשומת לב, לכל המגיע למקום. שתים מהן, מספרות על מטרת התצוגה – להאיר עליות שקדמו לעלייה הראשונה הרשמית לארץ, שהחלה בשנת 1881. יתר הכרזות מתמקדות בסיפורן של עשר קהילות מארצות המזרח, שהעליות מהן החלו בשנת 1830 – ובכך הקדימו ב 50 שנה את העלייה הרשמית הראשונה.

העליות הנספרות עד קום המדינה – הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית, והחמישית – היו בעיקרן אירופאיות, בעוד העליות הפחות ידועות והלא נספרות – הגיעו מארצות הים התיכון, צפון אפריקה ואסיה. העלייה מהן מסופרת בכרזות מארצות אלו: אלג'יריה, אפגניסטן, בוכרה, סלוניקי (יוון), כורדיסטן, מצרים, מרוקו, פרס, עיראק ותימן. עולים אלו הגיעו בעיקר מתוך כמיהה וערגה לגאולת ישראל והגשמת חלום של התיישבות בארץ ישראל.

הלוחות המספרים על מהות התערוכה (צילום: אדם אקרמן)

הכרזות מתמקדות בעלייה של קבוצות, ומטרתן אינה לספר על עליית בודדים. הן מתארות עלייה ברצף, משך תקופת כמאה שנה 1935-1830, של קבוצות שלמות מארצות אלו, המונהגת בהנהגת מנהיגי העדות – חכמים ורבנים. לעליה התארגנו משפחות שלמות של גברים ונשים, זקנים וטף, שהגיעו תוך תלאות וסבל ארצה. בשונה מהעליות הנספרות – לא הייתה תשתית לקליטתם, אך הם נאחזו בעמל רב ובקשיים רבים בעיקר בירושלים, שהיתה משאת נפשם. העולים התיישבו גם ביתר ערי הקודש בארץ ישראל – צפת, חברון וטבריה, וכאשר התאפשר גם ביפו. עולים שהיו בעלי אמצעים רכשו קרקעות גם מחוץ לערים והקימו יישובים.

התערוכה היא פרי מחקר ופיתוח של חברת 'כל ישראל חברים' (אליאנס) וביוזמתה. מרכז הרצל העניק לה אכסנייה במקום בולט בחזית, לאורך המעבר המוביל למוזיאון. תחילה הלוחות היו עשויים מניילון עמיד לכל מזג אוויר, אך הכתוב עליהם דהה, והם הוחלפו באחרונה בכרזות אלומיניום. הכרזה המפורסמת של הרצל המשקיף ממרפסת מלון בבאזל שבשוויץ, הניצבת בכניסה למרכז, מעניקה מעין חסות לתערוכת העליות לארץ ישראל. הרצל ראה בחזונו את עם ישראל על כל קהילותיו, מתקבץ וחוזר למולדתו, ובתנועה הציונית שייסד היו נציגים מכל הארצות. מכתבי ההזמנה לקונגרסים, החל מהראשון שהתכנס בבאזל ב-1897, השתתפו נציגים מכל רחבי העולם היהודי – אירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה. נזכיר כי הרצל כתב "'לשנה הבאה בירושלים', הוא המוטו שלנו, ורק רעיון יכול להעתיק עם ממקום מושב אחד למשנהו, ולרעיון המדינה אכן יש כוח כזה".

לוחות התערוכה בכניסה למוזיאון הרצל (צילום: אדם אקרמן)

בהוצאה כספית צנועה, התערוכה מושכת מבקרים בכל הגילאים, המתעכבים לידה. התוכן הכתוב בצבעי כחול-לבן וזהוב, מבליט את הטקסט והצילומים המשולבים בה. בכל כרזה ישנו סיפור העלייה של העדה, המתואר בשלושה חלקים: סימני הגאולה – המציין את התקופה בה התרחשה העלייה והתנאים שאפשרו ממוש ראשוני לביצועה; תיאור המסע והיציאה לדרך; ותיעוד תהליך ההתיישבות בארץ.

מדוע נבחרה שנת 1830 כתחילת העליות? בשנה זו נכבשה אלג'יריה בידי צרפת, והותר ליהודים לנוע בחופשיות ולהפליג בים התיכון. מראשית המאה ה-19 אוניות קיטור החלו להפליג בים התיכון, פחתה סכנת השודדים בים וארץ ישראל וסוריה נכבשו בשנת 1832 על ידי השליט המצרי איברהים פאשה, שנודע באהדתו לאוכלוסייה היהודית והנוצרית. הטורקים חזרו לכבוש את הארץ ב-1840 בסיוע בריטניה, רוסיה ואוסטרו הונגריה – ואלו דרשו הענקת זכויות הגנה מיוחדות לאזרחיהן. האימפריה העות'מנית שנחלשה, נאלצה להסכים לנגיסה זו בריבונותה. כך גבר כוחן של הקונסוליות הזרות בשטחה של טורקיה בהגנה על אזרחיהן, בהם גם היהודים.

עולים מאפגניסטן (צילום: באדיבות הארכיון הציוני)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

אוצר המקורות שבידי החוקר על עולים מארצות הים-התיכון וצפון אפריקה, בשלהי המאה ה-18 והמחצית הראשונה של המאה ה-19, הוא מועט. מהחוקר נדרש איסוף ידיעות מקוטעות ונבירה באגרות ותעודות שהם פרקי זיכרונות. המידע שנאסף מראה כי עליית בודדים מעולם לא פסקה, אך הכרזות מתרכזות בעליית קבוצות גדולות. חסרות עדיין הכרזות של עליות מתוניסיה ומלוב – אך החוקרת חיה נאמן מחברת כי"ח, שעמלה על איסוף החומר ומשפחתה מהאי ז'רבה – מתכוונת להשלים הכנת לוחות אלו. אכן קשה למצוא עדויות על עלייה של קבוצות מארצות אלו במאה ה-19, משום שהיא החלה מארצות אלו בקילוח דק, רק בתקופת המנדט הבריטי, ובאה לידי הגשמה המונית מיד עם קום מדינת ישראל.

מסיפורי הכרזות, שבכל אחת מהן משולבת מפה עם הדרך בה עשו העולים מהארצות שעזבו, ניתן ללמוד רבות על התלאות שהיו צרכים לעבור במסע. סבל גדול היה מנת חלקם של יהודי הקהילות המרוחקים מארץ ישראל. כך למשל, יהודי בוכרה לפני פיתוח מסילות הרכבות, ירדו דרומה לפרס או לאפגניסטן – הגיעו להודו ומשם למפרץ עדן – ואז הפליגו ארצה. לאחר שנבנו מסילות הברזל – הם נסעו ברכבת לטורקיה, הפליגו בים הכספי, בים השחור ומשם הגיעו ליפו.

דמותו של הרצל משקיפה על התערוכה (צילום: אדם אקרמן)

יהודי כורדיסטן שברחו מכורדיסטן התורכית (שבזמן המלחמה היתה לאזור קרבות מרים בין רוסיה לטורקיה), כאשר שמעו שארץ ישראל נכבשה על ידי הבריטים, הרחיקו עד נמל עדן בתימן, ומשם הפליגו למצרים ובסוף הגיעו לישראל. חלקם נדד אף שלוש שנים.

יהודי אפגניסטן נסעו ביבשה דרך איראן לעיראק, ומשם דרך דמשק לארץ ישראל; יהודי עיראק בין השנים 1890-1850 שדרכם לארץ לא היתה ארוכה, רכבו על חמורים, ולעיתים בשיירות כבודדים, חצו את המדבר ונכנסו לארץ; יהודי פרס (בין השנים 1917-1890) רכבו על סוסים וגמלים לעיר הנמל בושהר, שלחוף המפרץ הפרסי, משם הפליגו לחופו הצפוני של המפרץ ואז חצו את המדבר והגיעו לארץ; עליתם של יהודי תימן ב 1882-1881 ("אעלה בתמר"), ששמעו על אדמות שרכש הברון אדמונד דה רוטשילד בארץ, התקבצה תחילה בשתי שיירות, בהנהגת רבנים ויצאו אל עיר הנמל אל-חודידה. משם שיירה אחת הפליגה בים סוף לארץ – והשנייה עוכבה בנמל חודשים רבים – כי השליט המקומי אסר עליהם את העזיבה. רק בהתחלף השליט – שיירה זו הורשתה להמשיך במסעה – וכך דרכה התמשכה חצי שנה.

תערוכת העליות במוזיאון הרצל (צילום: אדם אקרמן)

תלאות הדרך היו רק התחלה לקשיים הקשים של העדה התימנית. רק בכוח רצונם ואהבתם לארץ, הצליחו התימנים להגשים את שאיפתם להיאחז בירושלים. תחילה הם התגוררו במערות ובאוהלים, עד שזכו לסיוע מהעדה האשכנזית, והקימו בשנת 1884 את "כפר השילוח", ובשנת 1889 ייסדו את שכונת "נחלת צבי".

מעוטי היכולת מבין העדה הפרסית, הקימו את אחת השכונות הדלות בנחלאות – "שבת צדק" (בשנת 1883), שזכתה לכינוי "שכונת הפחים". בני העדה המרוקאית שהגיעו לארץ בין השנים 1870-1840, ובראשם החכם דוד בן שמעון ("צוף דבש") יסדו ב-1886 את השכונה השנייה מחוץ לחומות (אחרי משכנות שאננים) – מחנה ישראל. הרב דב"ש עלה ב-1854 לירושלים ממרוקו עם קהל תלמידים גדול ונהיה למנהיג יוצאי צפון אפריקה בעיר (שנקראים מערביים, מוגרבים). לאחר חילוקי דעות עם כולל הספרדים, נפרד ממנו, הקים גם ועד עצמאי וייסד שכונה נפרדת לבני עדתו, מחוץ לחומות העיר העתיקה.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".