בסיום קרבות מלחמת העצמאות, חולקה ירושלים על ידי קו גבול שרירותי, שהותווה לפי קווי העמדות הקדמיות של הצדדים הלוחמים.
ב-30 בנובמבר 1948, על מפה שהונחה, על רצפת בית נטוש במוסררה (מורשה), נחתם הסכם הפסקת אש בין מפקד מחוז ירושלים משה דיין, לבין עבדאללה א-תל מפקד חזית ירושלים של הלגיון הירדני. דיין חיבר את העמדות הישראליות בקו עיפרון שעווה אדום, ועבדאללה א-תל היתווה את קו העמדות הירדניות, בעיפרון ירוק.
הרישום בעפרונות השעווה לא היה מדויק, כי עוביים של הקווים היה ברוחב של 4-3 מ"מ, על מפה בקנה מידה של 1:20,000, ושטחי עובי הקווים סימנו שטחים ברוחב בין 80-60 מטר. העיפרון "קפץ" לעיתים תוך סימון המפה על הרצפה. רחובות ובתים במפה כוסו בקווי הצבע שדהה משך הזמן וגם הקווים התרחבו, כי השעווה התמוססה כתוצאה מחום. הקווים נהיו מטושטשים – והדבר יצר חיכוכים בקביעת התוואי המדויק של קו הגבול.
משה דיין ועבדאללה א-תל משרטטים את מפת הקו העירוני (עיבוד תמונה תמר הירדני מתוך ויקיפדיה)
שני המפקדים החותמים לא שערו שמפה זו תהייה למסמך המחייב, שעל פיו נתקיימו קווי התיחום משך 19 שנה. המפה אומצה בהסכמי שביתת הנשק ברודוס (אפריל 1949) כמסמך הרשמי הקובע את "הקו העירוני". בין הקווים נותרו שטחים שהוגדרו כ"שטחים מפורזים" (שנאסרה אליהם כניסת צבא) – הגדולים שבהם היו סביב ארמון הנציב, האזור מול שער יפו, חלק מרחוב הנביאים ושכונת מוסררה.
נקודת המעבר היחידה בין מדינת ישראל לחלק העיר שהוחזק בידי ממלכת ירדן, היה מעבר מנדלבאום, שאף הוא הוכרז כשטח מפורז ונוהל בידי שוטרים בלבד, בשני הצדדים.
הר הצופים על בנייני האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, לא היה חלק מ"הקו העירוני" – הם היו מובלעת מפורזת, שהיה מותר להחזיק בה 85 שוטרים ו-35 אזרחים. לירדנים הותר להכניס רק 40 שוטרים לשטח המפורז, באזור אוגוסטה ויקטוריה. לישראל הותר אחת לשבועיים, להחליף את חיל המצב שלה על ההר בשיירה דו שבועית. שני הצדדים היו מודעים לתרמית, שהיו אלו למעשה חיילים מחופשים לשוטרים.
שלט הסבר על הקו העירוני (צילום: אדם אקרמן)
מתוקף ההסכם ברודוס, הוקמה ועדת שביתת נשק בהשתתפות שני הצדדים ובראשם קצין או"ם – וכל צד יכול היה להביא בפניהם תלונות על הפרות בשמירת סעיפי ההסכם. מפת "דיין א-תל", נשארה המסמך המחייב היחידי ולא אופשר לעשות ממנה העתקים. העותק היחיד הופקד בכספת בבניין האו"ם בארמון הנציב, ובכל מקרה של חילוקי דעות בין הצדדים – הוצאה לבקשת אחד מהם לעיון בה – בנוכחות קצין או"ם (המפה מופקדת כיום בבניין האו"ם בניו יורק).
כל אורכו של ה"קו העירוני", שהיה למעשה חלק מן "הקו הירוק" בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן, היה כ-7 ק"מ. הוא השתרע מבית צפאפא בדרום עד לבית הספר לשוטרים בצפון. "הקו העירוני" התגבש בהדרגה, משני צדדיו, כמערכת ביצורים לכל דבר. מספרן של העמדות הירדניות לאורכו הגיע ל-36 וכולן היו מאוישות, לעומתן היו 19 עמדות ישראליות. מראשית שנת 1960, ישראל החלה בביצור הקו באופן מתוכנן, על ידי בניית קירות מגן וחפירת תעלות קשר. עמדות רבות בשני צידי הגבול נבנו על גגות בנינים גבוהים, ושני הצדדים השתדלו לשמור על שגרה ו"סטטוס קוו". התקריות הקשות שאירעו, היו ביוזמה מקומית של חייל או מפקד זוטר, והצדדים לא יזמו פעולות תוקפניות מרכזיות.
שוטרים ישראלים ושוטר ירדני ליד שער מנדלבאום (צילום: מתוך ויקיפדיה)
רוצים להישאר מעודכנים?
הגבול היה פתלתל ואופיין בגדרי תיל, בקונצנטריות וקירות מגן להגנה מפני אש צלפים. גגות המנזרים והכנסיות בוצרו וחוזקו, וחלק ניכר משטחי ההפקר מוקש. שטחים אלו השוו לעיר מראה עגום, של עיי חורבות שנותרו ממלחמת העצמאות, היו למטרד תברואתי – ומוקד לפלישת אזרחים למבנים שניצבו בין שני הקווים "האדום" ו"הירוק".
מאחורי "הקו העירוני" ניצבו שתי ערים נפרדות – שאוכלוסיותיהן סבלו קשות במלחמה. חיי הכלכלה של שתיהן נפגעו והתיירים נמנעו מלבקר – בעיקר בצד הישראלי. גלי העלייה שהוזרמו לירושלים היהודית, הצילו את הצטמצמות תושביה, אך כלכלתה נשארה חלשה. ניסיונות תיעוש לא הצליחו והיא המשיכה להיות עיר דלה, על אף הכרזתה כבירת מדינת ישראל. הירדנים לא עמדו בהתחייבותם לאפשר ליהודים גישה לכותל, הם פגעו קשות בבית הקברות על הר הזיתים והשתמשו באבניהם לריצוף וחיזוק הביצורים שהקימו.
דוד בן גוריון ומרדכי איש שלום משקיפים מהר ציון לעבר השטח הירדני (צילום: אדם אקרמן, מתוך התערוכה 'חרוט באבן' על הקיר הצמוד לבניין העירייה הישן)
בנוסף, הירדנים התנגדו לרצון הישראלי, להגיע לחלוקת שטחי ההפקר בעיר, כדי שלא יהיו למטרד תברואתי – בטענה שמבחינתם תהווה ההסכמה, ויתור על "שטחים ערבים". מדי פעם גם נגרמו תקריות קשות בשל חוסר משמעת של מפקד מקומי – או חייל שלדבריהם יצא מדעתו. התקרית החמורה ביותר ארעה בספטמבר 1956, כאשר נערך כנס ארכיאולוגי באתר הסמוך לקיבוץ רמת רחל. אש מקלעים נפתחה מעמדה ירדנית הסמוכה למנזר מר אליאס – 4 בני אדם נהרגו ו-16 נפצעו. הירדנים התנצלו והכריזו על "החייל כמשוגע" (בדיקת הגופות ב"הדסה" הוכיחה כי הם נפגעו ממספר כיוונים). תקרית אש קשה בכל הגזרה היתה בכל הגזרה הייתה ביולי 1954 ונמשכה יומיים. הירדנים נענו באש כבדה מכוחותינו – ותקרית כזו לאורך חלקים ניכרים מקו הגבול – לא נשנתה.
מאז איחוד העיר ב-1967, חלפו 57 שנה, ונמחקו כמעט לגמרי שרידי הגבול שחצה אותה. היתה זו הרגשת אושר לכל תושבי המדינה והעם היהודי בתפוצות, כאשר דחפורי העירייה הסתערו על העמדות הפגועות בכדורים, קירות המגן החלו ליפול, גדרות התיל פורקו – הגבול נעלם, שני חלקי העיר אוחדו – אזורי ההפקר המסוכנים והמוזנחים נעלמו. החלה תנופת שיקום ופיתוח של שכונות הגבול כמו ימין משה, משכנות שאננים, מורשה וממילא.
שרידי עמדה ישראלית ברחוב עשהאל 1 באבו טור (צילום: אדם אקרמן)
אזור גיא בן הינום, שחצץ בין שני חלקי העיר החצויה והיה מלא בהריסות, גדרות ומוקשים נוקה והיה לאזור בילוי. הגן הלאומי שלרגלי חומות העיר העתיקה עבר טיפוח יסודי. החומות עליהם ישבו חיילי הלגיון וצלפו בכל פעם שחשקו בכך, היו ל"טיילת החומות", עם נוף מרהיב.
רצוי לקיים סיורים, לאורך נקודות חשובות שהיו בקו העירוני, בעיקר לאלו שנולדו לאחר מלחמת ששת הימים. כך יחושו הצועדים בדרות של חיים בעיר חצויה עם אווירת חרדה מתמדת ויהיו שותפים לאנחת הרווחה שחשו התושבים, בימים הגורליים של יוני 1967 – לאחר איחוד בעיר והרחקת קו הגבול.
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
תגובות