משה מונטיפיורי זכה לחיות משך ארבע דורות (בתקופה שבה דור נאמד בפחות מ 25 שנה). הוא נולד באוקטובר 1784 ונפטר 101 שנים לאחר מכן (ביולי 1885).
את חייו הוא הקדיש לשני נושאים מרכזיים (פרט למשפחתו כמובן): 40 השנים הראשונות (מ-101 כאמור) הקדיש לביסוסו כבנקאי מצליח ביותר – ויתר 60 שנותיו, לפעילות הושטת עזרה לבני עמו הנרדפים. מביקורו הראשון בארץ ב-1827 ועד לשנת פטירתו (1885) הוא פעל להטבת מצבו הקשה של היישוב היהודי הדל בארץ-ישראל. הוא היה מוכן להעמיד חייו בסכנות רבות בעת מסעותיו לארץ, שחמישה מהם ביצע עם אשתו יהודית.
משה מונטיפיורי זכה להוקרה רבה באנגליה ומחוצה לה, מאחר שגייס תרומות גם למען לא יהודים, שהיו קורבנות של אסונות שנגרמו בשל מלחמות נפוליאון ומאבקי דת. הוא זכה לתואר אצולה מוויקטוריה מלכת בריטניה, והתואר סר משה חיים מונטיפיורי שדבק בו, העלה את יוקרתו בעיני כל יהודי העולם.
משה מונטיפיורי (צילום: Henry Weigall-מתוך ויקיפדיה)
במקביל, הוא השכיל לרכוש את לב הציבור הבריטי במפעלים כלכליים שהביאו רווח לאנגליה (כמו הקמת תאגיד הגז האימפריאלי), או הודות לפעילותו ההומניטרית למען הנוצרים שורדי הטבח בלבנון ובסוריה, כשאף שימש כיו"ר הקרן למענם.
עושרו, ייחוסו והופעתו המרשימה תרמו לפרסומו וליכולתו להתקבל אצל שליטים ושועי עולם. בלונדון שימש גם כשריף (סגן ראש עיר). הוא זכה בפרסים ובאותות הוקרה רבים בהם כגון עמית החברה המלכותית, חבר מועדון האבירים ועמית החברה הגיאוגרפית המלכותית.
משה מונטיפיורי היה בן למשפחה יהודית אמידה והשכיל להצליח במסחר, בבורסה ובעסקי ביטוח חיים. פריצתו הגדולה היתה עם נישואיו ב-1812 ליהודית, בתו של לוי כהן, מהיהודים העשירים בלונדון, גיסתו של אייל ההון נתן מאיר רוטשילד. הנישואים האלה הכניסו אותו לצמרת בעלי ההון היהודי והיו תרומה לעלייתו במעמד האצולה החברתית. משך 50 שנות נישואיהם, יהודית היתה לו מקור לעידוד ועוגן ליציבות. היא היתה נבונה ופעלתנית, וכל מעשיה היו מכוונים להיטיב ולקדם את הקריירה של בעלה. שניהם הפכו לדתיים אדוקים רק לאחר ביקורם הראשון בארץ. הם למדו לדבר עברית על בוריה, וכשרונה בכתיבה בא לידי ביטוי, בספר תיאור מסעותיהם בארץ. הספר מהווה מקור היסטורי ותיעוד נאמן של מצב היישוב ופגישותיו עם המושלים בארץ. מונטיפיורי נשא בעוד שני כתרים ציבוריים נכבדים. הוא שימש כראש עדת הספרדים (ולכן הייתה הפתעה שנשא לאשה בת למשפחה אשכנזית) וכמו כן, עמד בראש הארגון החשוב ביותר של יהודי אנגליה "וועד שליחי הקהילות".
השכונה הראשונה מחוץ לחומות – משכנות שאננים בשנת 1890 (צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)
מסעות משה מונטיפיורי לארץ היו ארוכים ומפרכים. בני הזוג נאלצו להתמודד עם מגוון איומים קיומיים – כמו מאבקים בין מדינות (שליט מצרים מול הסולטן הטורקי, יוונים מול טורקים), שודדים שסיכנו ספינות ומגפות כמו חולירע, שסיכנו חיי נוסעים. בשל הצורך במניעת התפשטות המגפות, נכפו על הנוסעים שבועות ארוכים של הסגר בלזרטים (בתי חולים קטנים שהוקמו בערי החוף כמו מרסיי, ביירות, אלכסנדריה, יפו – כאשר המרכזי שבהם היה במלטה).
במסעם הראשון של הזוג לארץ ישראל בשנת 1827, הם היו רק שבוע בארץ ובירושלים, כשהדרך הלוך וחזור ארכה תשעה חודשים. מסעם השני, בשנת 1839, נמשך עשרה חודשים – ומתוכם שהו חודשיים בארץ. במסעו הראשון מצא מונטיפיורי בירושלים 50 משפחות ספרדיות ו-40 משפחות אשכנזיות – וכן 200 אלמנות השרויות בדלות רבה. הזוג התרשם מהמראות והאתרים התנ"כיים של העיר, ונשבע לפעול להחייאתה ולתמיכה באוכלוסייה היהודית הנזקקת.
המרכבה של משה מונטיפיורי (צילום: תמר הירדני-מתוך ויקיפדיה)
בביקוריהם הבאים של בני הזוג הוויקטוריאניים, הם הגיעו מצוידים במשרתים, עוזרים (הבולט בהם היה מזכירו-יועצו ד"ר אליעזר הלוי). היה להם טבח מנוסה והם נעזרו במורי דרך מקומיים. הם הכירו את מנהיגי העדה היהודית בירושלים, בצפת, בחברון ובטבריה, ונהנו מחסות שמירה של מושלי הערים והקונסול הבריטי בירושלים. משנת 1940, אחרי היכרותו האישית עם הסולטן העות'מאני, בה הצליח לבטל את עלילת דמשק, זכה מונטיפיורי לקבל ממנו התחייבות ("פירמן") להגנה על יהודים – ואז עלתה קרנו בכל האימפריה הטורקית. בני הזוג זכו בכל מקום בואם, לקבלות פנים סוערות וחמות.
רוצים להישאר מעודכנים?
מונטיפיורי הבין שפיזור כסף רב לעניים לא יפתור את מצוקתם של היהודים. במסעותיו הנוספים בדק את צורכי הציבור היהודי, העלה תוכניות ויזם מפעלים חדשים. הוא הבין שיש לעודד פרודוקטיביזציה, עבודת אדמה, בניית מוסדות חסד. מונטיפיורי הקים בית חרושת לאריגה, קנה פרדס ליד תל אביב ובכספי הירושה של יהודי ספרדי מארה"ב (יהודה טורא), רכש מן הפחה הירושלמי חלקת אדמה מחוץ לחומות העיר. על חלקה זו הוקמו בתי משכנות שאננים, שהיתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות. בסמוך לבתי השכונה הוא הגה את רעיון הקמתה של טחנת קמח, שתיתן הכנסה ליהודים ותחסוך מהם דמי טחינה גבוהים, שגבו הטוחנים הערבים עבור מלאכה זו.
טחנת הקמח המחודשת (צילום: אדם אקרמן)
לשטח עליו נבנתה "משכנות שאננים" קרא מונטיפיורי "כרם משה ויהודית מונטיפיורי". המבנים המאורכים שנבנו היו דמויי מבצר, עם 28 דירות בנות שני חדרים, הפונות לעבר החומות. הקירות נבנו בעובי של מטר, החלונות היו מסורגים והדלתות חוזקו בפחי ברזל, כל זאת על מנת להעניק תחושת ביטחון לשוכניהם. אולם אף כי הדירות ניתנו חינם לתלמידי חכמים, רק בודדים נענו לקריאה לגור בהם, וחלקם אף חזר בלילה לגור בין החומות. השינוי חל רק אחרי שפרצה מגפה בין החומות, והתברר כי התושבים שגרו בבתים אלו לא נפגעו כלל, זאת הודות לתנאי התברואה האיכותיים והאוויר הצח.
טחנת הקמח הוקמה ב-1857 על ידי משה מונטיפיורי, כל חלקיה הובאו מאנגליה. הטחנה פעלה במשך כ-20 שנה על אף תקלות שונות. בשנת 1875, בהיותו בן 91, במסעו השביעי והאחרון בארץ – זכה מונטיפיורי לראותה עדיין תקינה. אך לאחר ביקורו היא שבתה, ולא כדאי היה לתקנה, לאחר הפעלתן של טחנות חדשות שפעלו בכוח הקיטור ולא על רוח.
סמל משפחת מונטיפיורי
בשנת 2012, לאחר 135 שנה, הטחנה שהיתה לאחד מסמלי העיר – חודשה. מהנדס מהולנד החליף את כל חלקי המנגנון הישן והמסורבל בחלקים חדשים. בטקס החידוש השתתפו ראש הממשלה, ראש העיר וצאצאי מונטיפיורי. נקבעה בה מזוזה, וזו כנראה טחנת הקמח היחידה בעולם, שמזוזה קבועה על משקוף דלתה. בפנים נמצאת כיום חנות לממכר יינות של 'יקב ירושלים', וכן מייצג המראה את פועלו של מונטיפיורי וביקוריו בארץ. בסמוך לטחנה במבנה מזכוכית משוריינת, נמצאת מרכבתו המשוחזרת של משה מונטפיורי ועליו סמל המשפחה ובה המילה "ירושלים". המרכבה האוריגינלית הובאה ארצה על ידי בוריס ש"ץ, מייסד בצלאל, אך יד זדונית שרפה אותה בשנת 1986.
חמש שכונות מנציחות את פועלו של משה מונטיפיורי למען פיתוח העיר – אוהל משה, זיכרון משה , מזכרת משה, ימין משה וקריית משה. הן הוקמו בעזרת קרן "מזכרת משה" שהוקמה לציון 90 שנה להולדתו ובעזרתה הוקמו שכונות אלו. משה מונטיפיורי פעל בהתלהבות אך נחל גם אכזבות במפעליו, הוא תרם כסף רב למטרות שונות, אך לא יכול כאדם אחד להביא להבראתו הכלכלית של היישוב.
הדמיית מפגש בין משה מונטיפיורי והמלכה ויקטוריה (צילום הדמיה: באדיבות מרכז המולטימדיה ליד הכותל – מתוך 'המסע לירושלים')
בשנת ה-100 לחייו, התקיימו חגיגות לכבודו בקהילות רבות בעולם. מספר חודשים לאחר מכן הוא נפטר ונקבר ליד יהודית אשתו, באחוזת הקבר הפרטית שלהם בעיירה רמסגייט. באחד מביקוריהם בארץ, בני הזוג דאגו לשיפוץ קבר רחל, והחליטו שאחוזת הקבר שלהם באנגליה תהייה דמויה לקבר זה. לבקשתו של רוטשילד, הוכנס לקבר ענף עץ זית מארץ ישראל, עפר מאדמת קבר רחל ו"אבן ירושלמית" שעוד בחייו, הובאה מאבני הר המוריה.
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
אכן היה יהודי דגול שתרם רבות לעם היהודי
וכמו כל יהודי טוב תרם ועזר גם ללא יהודים.
שתי נקודות להבהרה: עיקר הקרדיט בפרשת עלילת דמשק צריכה להינתן לכרמיה עו"ד יהודי צרפתי שנלחם כארי כנגד עלילה זו)לימים הקים את רשת בתי הספר אליאנס)
השכונה הראשונה מחוץ לחומות נבנתה ע"י הדב"ש רבי דוד בן שמעון ובני קהילתו המגרוקאיםהמוגרבים.
למעט זאת הכתבה מאוד מעניינת תודה רבה