הפינה ההיסטורית: בית הספר הוותיק בירושלים כבר בן 170 שנה

בית הספר הדתי לבנות על שם אוולינה דה רוטשילד, שנוסד בשנת 1854 בתוך חומות העיר העתיקה, הוא הוותיק בבתי הספר שהוקמו על סף העת החדשה בירושלים, והוא גם אחד ממוסדות החינוך החשובים ביותר בירושלים ובישראל בכלל.

במשך 14 השנים הראשונות להיווסדו הוא פעל בעיר העתיקה תחת השם "רוטשילד", בתמיכתו של הברון ג'ימס (יעקב) רוטשילד מהענף הצרפתי. בשנת 1868 עבר לידי הענף האנגלי של משפחת רוטשילד. שמו הוסב לאוולינה דה רוטשילד, על שם בתו של הברון ליונל דה רוטשילד, שנפטרה בעת לידה בשנת 1866.

בשנים הראשונות לפעילותו, מנהלי ביה"ח רוטשילד, היו גם מנהלי ביה"ס – עד למעבר בשנת 1887 של שני המוסדות, לבניינים סמוכים ברחוב הנביאים. למנהלת בית הספר מונתה אז פורטונה בכר, אחותו של נסים בכר – מנהל בית הספר כי"ח לבנים. בשנת 1892 העבירה משפחת רוטשילד, לחברת "אגודת אחים" הלונדונית, את האחריות לניהול בית הספר.

מקהלת בית הספר ב-1935 (צילום: מתוך ויקפדיה)

שלוש שנים מאוחר יותר האגודה רכשה את הבניין המפואר הקרוי "מחניים" ברחוב סנט פול (כיום רחוב שבטי ישראל 34 – ששוכנת בו הלשכה הראשית של משרד החינוך). הבניין נרכש בידי הפטריארכיה הלטינית. היה זה ביתו של הבנקאי יוהאנס פרוטינגר – בעל בנק פרוטינגר, שבאמצעותו הוקמו שכונות עבריות חדשות בעיר – עד שירד מנכסיו ובית "מחניים" עבר לרשות הפטריארכיה הלטינית, שהיתה אחד מנושיו.

באחוזת פרוטינגר – מהבניינים היפים של ירושלים דאז, היו יותר מ-40 חדרים, חצר גדולה ורחבת ידיים והבניין כולו היה מוקף בגן – החלה למעשה תקופת הזוהר של בית הספר. בעוד שבעיר העתיקה למדו כ-100 תלמידות, הרי בבניין מחוץ לחומות מספרן היה כ-200. המעבר לבית "מחניים" אפשר קליטתן של כ-400 תלמידות ובשטח הרחב סביבו הוקמו מבנים נוספים, לרווחת התלמידות. הגן היה לפעילות חברתית ולמשחקים. הגעתה של המנהלת המוכשרת והתקיפה, חנה לנדאו (הידועה כמיס לנדאו) בשנת 1899 מלונדון – פתחה תקופת פריחה בתולדות ביה"ס.

הכניסה לבניין מחניים (צילום: אדם אקרמן)

עם הגעתה של חנה לנדאו – ומינויה כמנהלת על ידי חברת "אגודת אחים" מלונדון – השפה הצרפתית הוחלפה באנגלית ללימוד מקצועות מדעיים – והעברית היתה לשפת השימוש של כל יתר המקצועות. חנה לנדאו היתה בת 26 בהגיעה לירושלים. היא סיימה תואר ד"ר לחינוך, היתה שומרת מצוות קפדנית ובעלת ידע רב בכל מקצועות היהדות. היא ניחנה בכישרון להוראה וניהול – והטביעה מרות ומשמעת קפדניים. משך 46 שנות כהונתה – עד פטירתה בשנת-1945 – היא הקדישה כל מרצה להפיכת המוסד למכובד ביותר.

מיס לנדאו היתה אשת חברה וקשרה קשרים טובים עם צמרת הממשל (ראשית הטורקי ולאחר מכן הבריטי). היא התגוררה בבניין בבית הספר וקיימה ערבי תרבות, קונצרטים, הרצאות, ריקודים ומשחקי ברידג'. המקום היה לסלון חברתי לראשי העדות הנוצריות, לנכבדים מוסלמים – וגם לנציבים העליונים הבריטים. לנדאו לא נישאה מעולם, וכאשר ניסו להציע לה גברים מכובדים, היא אמרה: "אני נשואה לבית הספר".

המנהלת הנמרצת והלבושה תמיד בהידור ובקפדנות הכירה כל תלמידה בבית ספרה ובחרה צוות מורים נאמן וידען בכל התחומים. ברם, בהיותה אנטי ציונית, אפילו לא קמה בזמן נגינת התקווה. בכך היא הצליחה גם לרכוש את מתינותם של ראשי היישוב הישן – לקידום מטרות בית ספרה. ראשי היישוב כינו אותה "המחנכת הנאורה", הודות לחינוך הגבוה שהקנתה לתלמידות, וגם "החשוכה" על שום השתייכותה הרעיונית ל"יישוב הישן" והתנגדותה לציונות ולהרצל.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, גורשה מיס לנדאו על ידי השלטונות הטורקים למצרים, ובית "מחניים" היה למגורי הקצינים העות'ומנים. לאחר המלחמה התגורר בו מנחם אוסישקין, אך משנת 1927 הוא נאלץ לפנות מקומו למגורי שני נציבים בריטים – עד הקמת ארמון הנציב בתלפיות. ב-1931 שב בית הספר לבניין ושכן בו עד מלחמת העצמאות. עקב קרבתו לגבול וצליפת החיילים הירדנים, עבר בית הספר לבניין הנזירות הקתוליות 'Girls College' ברחוב אוסישקין 38 ברחביה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

לאחר סיום מלחמת העצמאות, בשנת 1948, עבר בית הספר אוולינה דה-רוטשילד לחסות משרד החינוך. בשנת 1973 הוכרז על ידי העירייה כתיכון על יסודי לבנות דתיות – תחת השם עירוני ה'. בית הספר היה אז לתיכון היחיד השש שנתי לבנות דתיות – עם חטיבת ביניים וחטיבה עליונה (מכתה ז' עד כתה יב').

בין השנים 1960-1945 ניהלה את המוסד גב' אתי לוי, שהיתה סגניתה של מיס לנדאו. משנת 1960 עד 1977 שימש כמנהל ד"ר פנחס רוזנגרטן. תחת שני מנהלים אלו, התיכון המשיך להצטיין ובלט בקליטת עלייה, הוקמה גם פנימייה לילדי ניצולי שואה, ובית הספר נחשב כתיכון מבוקש לבנות דתיות מכל העיר.

שלט משנת 2014 מעל הכניסה הראשית לבית הספר (צילום: אדם אקרמן)

בשלהי שנות ה-1970, חלה הדרדרות בשל פרישתו של ד"ר רוזנגרטן המסור והמוכשר. כמו כן, נפתחו בתי ספר מתחרים כ"פלך" ו"חורב", וקמו בתי ספר לבנות בשכונת רמות ובמעלה אדומים. מעמדו של אוולינה דה רוטשילד נפגע. הדרדרות זו שוקמה בזכות המנהלת ד"ר בוורלי גריבץ, שניהלה את המקום בין השנים 2019-1999. משך 20 שנות כהונתה, גריביץ, שעלתה מארה"ב, הצליחה להוציא את ביה"ס מהמצוקה הפדגוגית והניהולית שבו היה. היא העלתה אותו חזרה להישגים גבוהים בתחום הלימודים, הערכים והחברה. המוסד היה לאחד מ-5 בתי הספר בירושלים, שבהם נרשמו 100% זכאות לבגרות. הישג שמתעצם נוכח הרמה הסוציו-אקונומית הבינונית ומטה של התלמידות.

בעבודת צוות עליו נצחה ד"ר בוורלי – שהזכירה את המרץ והכישורים בהם ניחנה מיס לנדאו האגדתית – הצליח ביה"ס למצות את הפוטנציאל הטמון בכל תלמידה. ד"ר גריבץ זכתה ב-2018 בפרס מאגודת "נפש בנפש" (העוסק בעידוד עליה מארה"ב וקליטתה בארץ). בית הספר זכה גם לתעודת שבח ממשרד החינוך ובפרסי הצטיינות נוספים.

מיס לנדאו מארחת את הנציב הבריטי (צילום: מתוך ויקפדיה)

ממשיכתה כיום בתפקיד, שולי אייזיקס-רזניק, שטופחה ועבדה עמה כמנהלת חטיבת הביניים ומורה לספרות ולמחשבת ישראל, מצליחה לשמור על הרמה הגבוהה של בית הספר. כיום לומדות בו 340 תלמידות. הורחבו המגמות והאפשרויות לפיתוח יכולות התלמידות. הן יכולות לבחור גם כהעשרה בתחומים כמו אמנות, תיאטרון, קולנוע, צילום – בנוסף להתמחות בפיזיקה, ביולוגיה ותחומים נוספים. בסיום הלימודים מרבית הבנות מתגייסות לשרות לאומי. מתוך אלו הבוחרות בשרות צבאי, 85 אחוז משרתות בתפקידים משמעותיים ביותר – וחלק אף ממשיות לקצונה.

בשנת 2014, במלאות 160 שנה להקמת בית הספר, התקיימה ביד בן צבי תערוכה לכבוד מיס לנדאו. בין המוצגים הוצג סידור תפילה, שהיא חיברה והתאימה לשימוש התלמידות בלבד. הוא שימש, בנוסף לסידור התפילות הרגיל – ל"קבלת שבת" סמלית שהתקיימה מידי יום חמישי אחה"צ. כמו כן הוצגה כוס הקידוש האישי שלה, שעליה הוטבעו ראשי התיבות של שמה. יצוין כי משך כל 170 שנות קיומו של ביה"ס אוולינה דה רוטשילד, למד בו גם תלמיד אחד בלבד –היה זה איתמר בן אב"י – בנו של אליעזר בן יהודה, שביקש לרשום אותו למוסד זה, כי השפה העברית היתה השלטת בו.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".