משך 17 שנה, בין 1863-1846, שימש ג'יימס פיין (James Finn) כקונסול אנגליה בירושלים. במהלכן הפגין עניין רב ביהודים ועשה פעולות חשובות למענם. יחד עם אשתו אליזבט אן, שאף היא בלטה באהבתה ליהודים, הם היו מהראשונים שעודדו את אנשי היישוב הישן לעסוק במקצועות פרודוקטיביים ולנטוש את אורח החיים שהתבסס על "פרנסה" מכספי החלוקה.
בזמנו היו בירושלים כ-6,500 יהודים – בהם כ-4,000 ספרדים וכ-2,500 אשכנזים. המוטיבציה של הזוג פין נבעה בתחילה מהשקפת עולם מיסיונרית, אולם לאחר מכן, משך כל שהותם בארץ פעלו מתוך רדיפת צדק, אמת והומניטריות, ומתוך כוונה כנה ליצור אמצעים להקלת מצוקתם של היהודים. אף כי גב' פין היתה בתו של אחד מראשי המיסיון באנגליה ופין היה נוצרי פרוטסטנטי, שלא שלל פעולה מסיונרית – הרי שניהם השכילו להפריד בין דת, לבין פעילות דיפלומטית וכלכלית למען היישוב הישן.
פין לא חסך טרחה מעצמו כדי לסייע ליהודי שקופח או נפגע מכל פעולה שהיא בתחומי ארץ-ישראל העות'מאנית. הוא הזים עלילת דם שהעלילו כמרים נוצרים על היהודים והגן עליהם בעוז מפני עריצות השלטונות. פין גייס למען היהודים כספים רבים, וביחד עם אשתו הקים שורה של מפעלים כלכליים, בהם העסיק יהודים ולימד אותם לחיות מעמל כפיהם.
ג'יימס פין (צילום: מתוך ויקיפדיה)
פין דאג לא רק ליהודים, שהיו נתינים בריטים, כי אם פעל ברוח הוראת שר החוץ הבריטי הלורד פלמרסטון מ-1839, כי יש לתת חסות גם ליהודים נתיני רוסיה, אלג'יריה וארצות אחרות. הוא היה בהדרגה לכתובת לכל נזקק באוכלוסייה היהודית בארץ. למעשה היה לקונסול המשפיע ביותר מכל הקונסולים שפעלו בעיר, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. להיטותו של פין לפעול למען היהודים ופעולותיו הפילנטרופיות, גרמו לו להסתבכות כספית. הוא חרג מסמכויותיו ואף התערב בענייני הקהילה המקומית ו"במלחמות היהודים", דבר שגרר תלונות נגדו ובסופו של דבר הביא להדחתו על ידי משרד החוץ הבריטי.
עניינו הרב של פין ביהודים בא לידי ביטוי בחיבוריו "הספרדים" (על יהודי ספרד), ו"יהודים בסין". ספרו האוטוביוגרפי "עתות סופה" הוא תיאור מעשיר מהתקופה בה שהה בארץ ישראל. גב' פין כתבה אף היא ספר, בעל ערך תיעודי רב – "זיכרונות מירושלים ומארץ ישראל".
בצפון העיר, במרחק כ 1.5 ק"מ מהחומות, רכש פין ב-1852 שטח שנודע בשם "כרם אל-חליל" ("כרם אברהם"). במקום נבנה ביתו, הראשון שהוקם בידיים יהודיות וסביבו נטעו גפנים וזיתים. בחצר נחצבו בורות מים גדולים, מהם חולקו מים ליהודים עניים בסביבה. כמו כן נבנו בית בד ובית מלאכה לעשיית מטאטאים ועוד בתי מלאכה נוספים. במקום גודלו יבולים קטנים של דגן, עדשים ופרות. כ-200 פועלים עבריים מצאו פרנסה במקום, קיבלו ארוחת בוקר וצהרים וכן שכר יומי. פין כינה את מפעלו הכלכלי "מושבת חרושת".
פין התקשה להעסיק מספר כה רב של אנשים, ופנה בבקשות לציבור באנגליה, לסייע לו בממון המפעל. בלונדון קמה אגודה שהתכוונה לסייע במתן תעסוקה חקלאית ליהודים. אך הכסף שהגיע היה מועט מידי למימוש תוכניות נוספות של פין, כמו הקמת חוות ומושבות חקלאיות, ועיבוד שדות רחבי ידיים. ביוזמת הגב' פין הוקם גם בית ספר למלאכה לבנות שהעסיק כ-160 נערות בסריגה, תפירה וטוויה. כאשר גברה מצוקת היהודים בארץ, בשל עיכוב שחל בהגעת כספי החלוקה, כתוצאה ממלחמת קרים, דאגו בני הזוג פין גם לאספקת מזון וחומרי הסקה בחורף.
ככל שהיה מפעלם של בני הזוג צנוע, הרי היה תרומה חשובה בתהליך הפרודוקטיביזציה, וסייע ליהודים בשנים הקשות של משבר מלחמת קרים 1856-1853. יש לציין כי פין לא נרתע מהלחץ והאיומים שהפעילו נגדו רבני היישוב בירושלים ונגד הפועלים שהעסיק, מתוך חשש שהתגלה כבלתי מבוסס, שמפעליו הם מסווה למסיונריות. ניתן לומר כי העובדים היהודים רכשו אצלו ניסיון ראשון בעבודת הבניין והחקלאות.
רוצים להישאר מעודכנים?
בשנת 1860 סייע פין ליהודים ברכישת אדמות מוצא, על ידי פיקציה משפטית שאפשרה עקיפת החוק. בספרו "עתות סופה" מספר פין כי עיניו מלאו דמעות אושר, כאשר היה חוזה בפועלים העבריים וסליהם וכלי עבודתם על כתפיהם והם שרים בעברית "פועלים אנו בשדה אברהם אבינו".
פין העסיק בקונסוליה שלו גם מתורגמנים יהודים לעברית, ליידיש וללדינו ושמח מאד בתחייתה של הלשון העברית . הוא ורעייתו ידעו לקרוא עברית ויכלו גם להבין דיבור עברי. לאחר שעזבו את הארץ – וגם לאחר שפין נפטר בשנת 1872, המשיכה הגב' פין לתמוך ב"כרם אברהם" – עד שמכרה אותו לידיים יהודיות. לרגלי חוות פין החלו להיבנות החל מ-1920 בתי שכונת כרם אברהם. השכונה הקטנה בעלת בתים קטנים וצפופים, נבנתה בין מטעי החווה ובוסתניה, ורק בית פין נשאר בשלמותו. כרם אברהם התחברה ב-1941 עם שכונת גאולה, והן מהוות למעשה שכונה אחת. הרחובות של כרם אברהם נקראים על שם "נביאי תרי עשר".
בית פין שהפך לבית ספר 'בית ברכה' (צילום: אדם אקרמן)
משך כל ימי כהונתו בירושלים שאף פין לצדק, לחם בכוחות רשע ותמיד נכון היה להגן על החלשים. כך למשל פין השיג נזיפה פומבית לחיל טורקי שהכה יהודי. הוא עשה רבות להטבת מעמדה של העדה היהודית, כאשר סייע להשגת הרשות לבנייתו מחדש, של בית כנסת "החורבה". הוא דאג לכך שהיהודים יוכלו להתפלל בבטחה ובשקט בזמן חגיהם, ובימי העלייה לרגל להגעה למקומות הקדושים. היה נמרץ ופעלתן וזכה למעמד בלתי רגיל בעיני כלל אוכלוסיית ירושלים וגם בעיני השלטונות. מזגו הסוער ושאיפתו לצדק, הביא אותו לעימותים רבים וליחסים עכורים עם המיסיונרים והקונסולים האחרים. חרף העובדה שהועבר מתפקידו בשל תקרית שהייתה קשורה בהגנה שנתן ליהודי חברוני (שפנה אליו ולא לרבנים) – הרי לא שמר טינה ליהודים והמשיך עד יום מותו לשאוף לשיפור מצבם והקלת שיבתם לארץ ישראל.
פין האמין כי העם היהודי ישוב לארצו. בשנת 1857 הגיש לשר החוץ הבריטי תזכיר, בו הציע תוכנית מפורטת ליישוב יהודים בארץ, בתור חקלאים שיפריחו את שממותיה. יתרה מכך, הוא טען שהבריטים צריכים לשכנע את היהודים לבחור בדרך זו כדי לפתור את בעייתם. בכך הוא היה לבריטי הרשמי הראשון שחיבר מסמך לטובת הקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל.
מן הראוי היה להציב בירושלים יד לזכרם של בני הזוג פין, שתהיה הוקרה לפועלם למען העיר. עד לפני כעשור היה רחוב קטן בסמוך לצידה המערבי של חומת מוסד שנלר, שנשא את שמו של ג'יימס פין. אולם בשל התחרדות האזור הוסב שם הרחוב, לרחוב משה הולצמן, ראש ישיבת "שומרי אמת" הסמוכה. בית משפחת פין עמד מוזנח שנים רבות ועם קום המדינה החל לשמש את משמר העם, משמר הגבול, את הג"א והגדנ"ע. חסידות קרלין סטולין רכשה אותו בשנות ה 90 והוא היה למוסד חינוכי לבנות חרדיות בשם "בית ברכה" (רח' עובדיה 24). החסידות התחייבה לשמר את הבניין כאתר היסטורי, ואומנם בחצר המרכזית ישנו גן ארכיאולוגי עם כותרות של עמודים ביזנטיים. כמו כן, ניתן לרדת מתחת לבניין ולראות קולומבריום רומי (ששימש לגידול יונים) וכן שרידי גת עתיקה. ברם, אין אזכור לבוני הבית ומעל הכניסה נמחק פסוק שהיה חרוט מהברית החדשה, ונחקק במקומו הפסוק "יראת ה' מקור חיים" (משלי יד 27).
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
תגובות