עמוס עוז (קלאוזנר) נחשב לגדול הסופרים הישראלים בעידן הנוכחי. הוא כתב למעלה מ-40 ספרים וסיפורים, אשר תורגמו ל-45 שפות. הוא נפטר לפני חמש שנים, ב-28.12.2018, בגיל 79.
לו היה זוכה לחסד ממחלת הסרטן ממנה סבל – והיה מגיע לגיל 80 (במאי 2019) – היה מקבל מתנה נהדרת מדוד קרוינקר, האדריכל הירושלמי הפורה. קרוינקר, בן גילו של עוז, היה בשלבי סיום כתיבת הספר "ירושלים של עמוס עוז", אשר מאיר כמאה אבני דרך, שעוז מתאר את ירושלים בה נולד וגדל, במשך 14 וחצי שנה ראשונות לחייו.
בהגיעו לגיל זה עזב את בית הוריו ועבר לקיבוץ חולדה, שם התגורר משך 31 שנה (1985-1954) ומשם עבר עם משפחתו לערד. עמוס עוז מתאר בספריו את הסמטאות, השכונות והאתרים שנחרטו בזיכרונו מילדותו בירושלים, מקומות שאותם חזר לבקר במרוצת חייו.
הכניסה לשכונת כרם אברהם (צילום: אדם אקרמן)
בספרו המיוחד, מספר קרוינקר על השינויים החברתיים והאורבניים שעברו מקומות אלו משנת עזיבתו של עוז ז"ל לחולדה – ועד שנת מותו של הסופר ב-2018. האדריכל קרוינקר מסתמך בעיקר על ספרו הנודע של עוז "סיפור על אהבה וחושך", שמבין כל ספריו היה גם לאנציקלופדיה "העמוס-עוזית" של תולדות ירושלים. לעוז היו יצירות נוספות העוסקות בירושלים – החל מ"מיכאל שלי" (שפורסם כרומן ראשון ב-1968) ועד הרומן האחרון "הבשורה על פי יהודה", שפורסם ב-2014.
גדולתו של עוז, שהוא ניחן בזיכרון רב ובכישרון, לתאר את הפרטים היומיומיים מחייו בבית הוריו וסביבתו, וגם כילד שהתבגר טרם זמנו, לחוש את הניגודים החדים של ירושלים, קשת היום והקודרת, לעומת עיר החלומות, הכיסופים והחזון של היהודים משך אלפיים שנות גלות.
עוז ז"ל, חתן פרס ישראל לספרות ופרס ביאליק, היה לסופר ישראלי מוכר ומוערך בעולם כולו. הוא גרף פרסים בינלאומיים רבים: פרס גתה, פרס היינה ופרס פרנץ קפקא, אולם תמיד רחפה מעל ראשו הציפייה שיזכה גם בפרס נובל לספרות – ציפייה ותקווה שלא מומשו.
המפתיע הוא שיצירתו העיקרית "ספור על אהבה וחושך", העוסקת בשכונת הולדתו כרם אברהם, ובירושלים המסוגרת וחסרת חיים תוססים, ריגשה רבבות קוראים ברחבי העולם. ספרו זה היה מושא למחזות וסרטים ותורגם כמעט לכל לשונות תבל – והפך לנכס תרבותי אוניברסלי. הספר עורר התרגשות והזדהות במדינות ובאוכלוסיות רחוקות, כשעוז ז"ל הצליח להפוך סיפור פרובינציאלי-מקומי ליצירה של אור וחושך, מצוקה ורווחה – והתנגשות של התרבות האירופאית, שהביאו הוריו ואלפי הפליטים המהגרים היהודים ממזרח אירופה ומרכזה – בלבנט המזרחי. עוז עצמו הופתע מההצלחה הכבירה של ספרו, שתוך עשור מפרסומו ב-2002, נמכר ברחבי העולם במיליון וחצי עותקים ותורגם ל-30 שפות, בחושבו שהוא ימצא עניין רק בקרב קוראים בעלי רקע דומה לחוויות שלו.
עמוס עוז ז"ל (צילום: Fronteiras do Pensamento, CC BY-SA 2.0, מתוך ויקפדיה)
הספר, כידוע, מבליט את קשיי החיים בירושלים הקטנה והדלה של שנות ה-20, ה-30 וה-40 של ימי המנדט הבריטי, וראשית התפרצות הפרעות של ערביי הארץ. עוז מתאר את המחסור והסבל של ימי מלחמת העצמאות ואת השמחה והאושר מהחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, כמו גם את העיר המחולקת עם שטחי ההפקר הזרועים מוקשים.
הוא גדל כבן יחיד להורים אינטלקטואלים. אימו בעלת נפש פיוטית, סבלה מדיכאונות והתאבדה שנה לפני בר המצווה שלו, והאב יהודה אריה קלאוזנר, שהגיע ארצה מאודסה בשנת 1933, והיה ד"ר לספרות, שלט בשפות רבות, היה למדן וכתב ספרים.
עוז רב הכישרונות, הגשים את שאיפות האב – היה לסופר רב מוניטין, מרצה לספרות באוניברסיטת בן גוריון וגם לדמות ציבורית משפיעה. הוא גדל בבית רוויזיונסטי ולאומני, והושפע בילדותו מדודו הסופר הידוע פרופ' יוסף קלאוזנר, שהיה מרצה לספרות והיסטוריון, קנאי לשפה העברית ומועמד לתפקיד נשיא המדינה מטעם תנועת החרות.
עם התבגרותו אימץ עוז ראיית עולם סוציאליסטית, שינה את שם משפחתו לעוז, ופתח בקיבוץ פרק חדש בחייו. הוא כתב משך חייו מאמרים רבים בנושא הזהות הישראלית והיהודית, כמו גם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני – ונהיה פעיל בולט בתנועת השמאל שלום עכשיו. הילד שבא מבית שבו ספרים היו האוויר לנשימה, שמורתו בכיתה א' וב' היתה המשוררת זלדה שניאורסון והקוראת הראשונה והרצינית של כתביו – ספג מכל העולמות אתם בא במגע – ובנה עצמו כהוגה דעות עצמאי. הוא הקים לתחייה בספריו "מיכאל שלי" ו"סיפור על אהבה וחושך" דמויות מורכבות, מלאי סתירות, סערות רגשיות נוגעות ללב ותאורי אירועים לאומיים חשובים – וכך יצר מעין "אוטוביוגרפיה לאומית".
רוצים להישאר מעודכנים?
עוז נולד ברחוב עמוס 19, בשכונת כרם אברהם, שנוסדה ב-1920 על ידי יזמים פרטיים. הבתים, חד ודו קומתיים, נבנו לאורך רחובות צרים, בצפיפות רבה וללא גינות ושטחים ירוקים. בתי השכונה אוכלסו ברובם על ידי המעמד הבינוני-נמוך – שברובם היו חילוניים.
הוא סיפר על שכונתו: "רוב השכנים שלנו היו פקידים זוטרים, סוחרים קמעוניים, קופאים בבנק או בקולנוע ומורים. נולדתי בדירת קרקע קטנה מאד נמוכת תקרה, כ-30 מטרים רבועים".
הכניסה לבית שבו גדל עמוס עוז ז"ל (צילום: אדם אקרמן)
עוד תיאר: "היתה זו דירה חשוכה… ורק ספרים היו אצלנו בשפע – מקיר לקיר, במסדרון ובכניסה ועל אדני חלונות".
עוז, שהיה תולעת ספרים התוודע כבר בילדותו לדוסטוייבסקי, טולסטוי, צ'כוב וגם לביאליק, טשרנחובסקי ואצ"ג (אורי צבי גרינברג). הוריו לא היו עניים, אך מאוד חסכוניים ומחושבים. עמוס מתאר את המכולת, בית המרקחת, שבו היה טלפון ציבורי, ששימש את כל האזור, ואת חנות הספרים המשומשים שניתן היה להשאיל ממנה ספרים – מהם נהנה והשכיל.
תחילה למד בבית ספר שכונתי בשם "מולדת הילד", ובכיתה ג' הועבר לבית הספר "תחכמוני", הקרוב לביתו (הייתה זו בררת מחדל להוריו – שהעדיפו מקום דתי על פני בית ספר שהיה שייך לתנועת העבודה).
במות אימו, עבר עם אביו לרחביה – ולמד בכתה ט' בגימנסיה רחביה. כאשר דרכיהם נפרדו ואביו נישא שנית ונסע ללונדון, בחר עמוס לעבור לקיבוץ חולדה ולהמשך שם את לימודיו התיכוניים.
מפגש הרחובות הסמוכים לביתו של עמוס עוז ז"ל (צילום: אדם אקרמן)
לאחר שירותו הצבאי נשלח עמוס עוז לאוניברסיטה העברית על מנת לחזור ולהיות מורה לספרות בתיכון בקיבוץ. הוא סיים לימודי ספרות ופילוסופיה, והצטיינותו בלימודים הביאה אותו לקשר קרוב לחוגי מרצים דגולים כמו פרופ' הוגו ברגמן, ולהוקרת משנתו של פרופ' מרטין בובר – שקירבו אותו להשקפת עולם בצורך להקמת מדינה דו לאומית ליהודים ולערבים בארץ ישראל. בהמשך חייו, כאשר ספריו החלו להיות לרבי מכר ובקיאותו בכל זרמי הספרות העברית והלועזית היתה עמוקה ומקפת, הוזמן מדי פעם לתת הרצאות אורח באוניברסיטה העברית ואף קיבל ב-2006 תואר דוקטור כבוד.
בבית ברחוב עמוס 19, בו התגוררה משפחתו של עוז, מתגוררת כיום משפחה חרדית. החצר הקטנה מוקפת בגדר עץ, על מנת להקשות על הצצה פנימה, כי המקום הפך מוקד לסיורי מטיילים, בעקבות תחנות בדרך של הסופר הפופולרי. שכונת כרם אברהם היא כיום חלק משכונת גאולה המורחבת – הכוללת שכונות חרדיות כמו זיכרון משה, אחווה ויגיע כפיים. רחוב גאולה שינה את שמו לרחוב מלכי ישראל – המתחיל בכיכר השבת ונמשך מערבה עד שכונת רוממה. מתחם מחנה שנלר הסמוך – היה אף הוא לשכונה חרדית – וכך גם שכונת הבוכרים, שאוכלוסייתה הבוכרית עזבה אותה ברובה – ואפשרה למשפחות חרדיות להיות לבעלי המקום. צפונית לשכונת הבוכרים היתה חורשת תל ארזה, שאליה טייל עמוס עוז עם הוריו, כי היה זה השטח הירוק היחיד באזור. החורשה נעקרה בשנות ה-60 ובשטח שהתפנה נבנו שלוש שכונות חרדיות: סנהדריה, קרית צאנז וקרית מטרסדורף. מאה שערים הפכה משכונה דתית סובלנית – לשכונה חרדית קיצונית וללא סובלנות. המשפחות החילוניות והאינטלקטואליות עזבו את כל מתחם גאולה ועברו לרחביה, עין כרם, קרית משה, בית הכרם ותלפיות. חל שינוי תרבותי, דמוגרפי וחברתי בכל השכונות בצפון מערב ירושלים (מדרום לרחוב הנביאים), והן הפכו למעוז וסמל להתחרדות ירושלים.
עמוס עוז לא אהב שינוי זה, אך המשיך לאהוב את ירושלים אהבה עזה. הוא לא החמיא לה וכינה אותה: "עיר מוגפת", "חורפית גם בקיץ" ו"אסופה אל נפשה". כאשר התגורר מחוץ לירושלים, בחולדה, ערד ובתל אביב בשלהי חייו, הביע תמיד את הקשר העמוק לעיר בה נולד וגדל. וכך כתב: "נולדתי בירושלים, חייתי בה בימי ילדותי – ואחר כך התרחקתי מירושלים. עדיין אני אוהב אותה אהבה קשה".
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
שירה
כתבה נהדרת תודה רבה