הפינה ההיסטורית: ניסיונו של נפוליאון להקים מדינה יהודית שבירתה ירושלים

בשבועות אלה הגיע למסכי הקולנוע בארץ, סרט הדרמה התיעודי של רידלי סקוט "נפוליאון". הסרט, שאורכו כשעתיים וחצי, מגולל את עלייתו לשלטון של נפוליאון בונפרטה, מחשובי האישים שעיצבו את המאה ה-19, תיאוריטיקן צבאי מבריק ומצביא מהולל.

נפוליאון היה לצרפתי הנערץ ביותר עד היום, שעל ידי כיבושיו הפיץ את רעיונות המהפכה הצרפתית – בעיקר חירות ושוויון (ופחות את המוטו השלישי "האחווה") – לכל רחבי אירופה וגם ניסה לעשות זאת במזרח התיכון. סרטו של סקוט מתווסף לכמות האדירה של פרסומים על קצין התותחנים הזוטר מקורסיקה, שהפך את צרפת השסועה והכואבת של אירועי המהפכה, לאחת המעצמות המתקדמות ביותר על הגלובוס. הקוד המשפטי של המהפכה, נוסח בבהירות ובפשטות תחת הכוונתו, ונקרא "קוד נפוליאון", שרבות ממדינות העולם אמצו אותו. נפוליאון השאפתן מינה עצמו לקיסר צרפת, והיה מוכן להקריב רבבות מחייליו – מתוך כ-2 מיליון החיילים שגייס לצבאו, כ- 900 אלף מהם נהרגו בקרבות – לטובת הגשמת שאיפותיו להפוך את צרפת לאימפריה עולמית.

כרזה לסרט החדש על נפוליאון

יחד עם זאת, הוא הפיץ את המודרניות באירופה ומחצה לה, וגרם לקריסתם של מבנים מסורתיים של המשטר המלוכני הישן, להיחלשות מוחלטת של המוסד הכנסייתי (כך גרש גם את האפיפיור מרומא) ומוטט את האימפריה הרומית הקדושה וקבר בכך את מורשת ימי הביניים. נפוליאון הביא להרג מיליונים ולהרס עצום ב-60 הקרבות המרכזיים שניהל – והפיח תקווה, שהתאכזבה שמלחמות אלו יהיו האחרונות – ואחריהם ישרור שלום נצחי. נפוליאון פתח צוהר לעידן חדש, ולכן היה למושא של מחזות וסרטים, ספרים ומאמרים, מוזיקה ואופרה. בשנת 2021 צויין בצרפת יום ה-200 למותו – בספרים חדשים ובמאמרים מלומדים, בתוכניות רבות בטלוויזיה ובשתי תערוכות ענק שהוקדשו לו – ולמרות תקופת הקורונה, הגיע קהל רב לראותן.

נפוליאון היה גם גורם מרכזי בשחרור יהודי אירופה מחוקים ישנים, שהגבילו אותם לגיטאות והצרו את זכויותיהם בתחומי דת, קניין והשתלבות במנגנונים אזרחים וצבאיים של מדינות החסות שגרו בהן. כך למשל בהגיעו לוונציה בשנת 1797, הוא הורה להרוס את שערי הגטו וביטל את כל ההגבלות על היהודים, שנגדו את עקרונות המהפכה הצרפתית. אי לכך, לא מפתיע שנפוליאון היה לנערץ על ידי היהודים והרפורמות שהנהיג שינו את מעמדם. בשנת 1798 הוא החליט להשתלט על המזרח התיכון ופלש למצרים ומשם לארץ ישראל – ועלה בידו לגייס לצבא גם מספר רב של יהודים מצפון אפריקה. תוכניותיו באזור היו בעיקר נגד בריטניה, למוטט את ההגמוניה המסורתית שלה בים התיכון ובמזרח.

תותח נפוליאון בעכו (צילום: ויקיפדיה)

חשיבותה האסטרטגית של ארץ ישראל, בצומת של שלוש יבשות – גרמה לנפוליאון ליוזמה לכבוש את לב יהודי העולם. הוא הכריז שיתמוך בהקמתה של מדינת היהודים והחזרתה לידי "יורשיה החוקיים" של ארץ ישראל. הוא קיווה בכך לקבל סיוע כספי מהם ולנצל את השפעתם על שועי עולם. ביולי 1798 השתלט נפוליאון על מצרים והפיץ לכל רוח את צבאות הממלוכים ורדף אחר מנהיגיהם. בפקודתו מקהיר אישר את זכויותיהם של נזירי מנזר סיני, והכריז שהוא עושה זאת מתוך יחס של כבוד אל משה והעם היהודי, שתולדותיו מלווים את תולדות האנושות אלפי שנים.

בפברואר 1799 יצא נפוליאון עם 12 אלף חיילים לכבוש את ארץ ישראל. הוא כבש את עזה ואת אל-עריש, כשמטרתו העיקרית היתה להשתלט על נמלי יפו ועכו. שליט עכו, אחמד אל-ג'זאר, היה קצין עות'מני מוכשר ואכזרי, שהפך את העיר לבצורה ביותר אז בארץ. מטרתו של נפוליאון היתה להמשיך אחרי כיבוש עכו, להשתלט על דמשק, שממנה שלטו הטורקים על סוריה וארץ ישראל, ואז להגיע לירושלים – ולהעבירה לשליטה יהודית בחסות צרפת.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בראשית מרץ 1799 כבש נפוליאון את יפו לאחר קרב קשה. כוחותיו פרצו לעיר והרגו אלפי חיילים טורקים – ואף טבחו ברבבות שבויים. לאחר מכן כוחותיו הגיעו לרמלה שנכנעה ללא קרב. משלחת יהודים התייצבה בעיר בפני נפוליאון, והביעה תקווה שהוא יהיה המושיע לעם היהודי. למפקדה שלו במקום קרא נפוליאון "ירושלים", ופרסם ממנה את המנשר הציוני ביותר שפורסם עד הצהרת בלפור ב-1917 – שהקדים גם במאה שנה לפני חזונו של הרצל. היו שחלקו על מהימנותו של המנשר, כי לא נמצא עד היום הטקסט המקורי – אך מאז שנת 1940, כאשר ד"ר פראנץ קובלר (היסטוריון יהודי שברח מאוסטריה בשנת 1938 לאנגליה) מצא את הנוסח המלא שלו, בתרגום לגרמנית, שוכנעו מרבית החוקרים שאכן הוא מהימן. המנשר קורא ליהודים לנצל את הרגע ולשוב לציון בסיוע צרפת. הקמת מדינה יהודית ובירתה ירושלים יתאפשר על ידי הצבא הצרפתי – המודרך על ידי הצדק – שיעשה עם חזרתם לארץ של היורשים החוקים לארץ אבותיהם. המנשר מוסיף כי אחרי הניצחון, תהייה ירושלים למושב המפקדה הראשית של צבא צרפת ושכני הארץ לא יאיימו עוד על עיר דוד.

ברם, היהודים לא הספיקו להגיב למנשר, כי בתוך 100 יום הסתיים מסעו של נפוליאון בארץ. לאחר כשלונו בכיבוש עכו, הוא חזר מצרימה ומיהר להגיע לפריז, בשל האפשרות לנצל את הבקעים שפרצו בין חברי הדירקטוריון הלאומי. וכך אמנם קרה – נפוליאון ניצל את המצב והכתיר את עצמו לקיסר.

המאמץ שעשה נפוליאון להלהיב את היהודים, נבע מרצונו למשוך לצידו את הבנקאי חיים פרחי – שהיה ממונה על כל עסקי הכספים ויועץ בכיר לאחמד אל-ג'זאר. פרחי ארגן את ההגנה על עכו וסייע לאל-ג'זאר לנהל בעוז ובגבורה את קרב העמידה מול הצבא הצרפתי. הוא לא נענה לקריאתו של נפוליאון להצטרף לתוכנית להקמת מדינה יהודית. נפוליאון התקשה מאד במצור, כי מרבית התותחים שהיו אמורים להרעיש את החומות והובלו על אוניות שהגיעו ממצרים – הושמדו במתקפה של הצי הבריטי במפרץ חיפה. כמו כן הבריטים הפגיזו בתותחים מאוניותיהם את הצבא הצרפתי, וגרמו לו אבדות רבות. כאשר הצליחו חייליו של נפוליאון לפרוץ את החומה הבצורה, גילו להפתעתם, כי מגיניו של אחמד הספיקו לבנות חומה שנייה. נפוליאון החליט להפסיק את המצור והחל במסע נסיגה מהיר למצרים. יצוין שבעוד המצור על עכו שנמשך כחודשיים נכשל – הצליחו גדודי צבאו האחרים –להשתלט על עמק יזרעאל, נצרת וצפת. בקרב גדול שנערך ליד הר תבור – נחל נפוליאון ניצחון מזהיר ונהרגו בו כ- 5 אלפים חיילים טורקים. לאחר נסיגתו – הואשמו יהודי ירושלים באהדתם לנפוליאון – והוכרחו לקחת חלק בעבודות ביצור החומות – על כלל העדה הוטל כופר.

כרזת התערוכה בספריה הלאומית (צילום רפרודוקציה: אדם אקרמן)

בתערוכה שהתקיימה באביב 2017, בספרייה הלאומית, תחת השם "נפוליאון היה פה!" – הוצג לראשונה אוסף עשיר של תעודות, ציורים, מפות ומדליות – השייכים לתקופת שהותו של נפוליאון במצרים ובארץ-ישראל. בין המסמכים הוצג מכתב של חייל אירי בשם תומס קורבט – שיחד עם אחיו הצטרף לצבא צרפת. המכתב מ 17 בפברואר 1798, ימים ספורים לפני שנפוליאון צר על עזה – הופנה אל פול באראס – שעמד בראש הדירקטוריון בפריס – והיה פטרונו של בונפרטה. המכתב מפרט תוכנית להעברה לנפוליאון שעיקרה, שתחת חסות צרפת היהודים "בעלי הממון" יקימו מדינה וירושלים תחזור לידי העם היהודי. המכתב הועבר לנפוליאון – אך החלום של החייל האירי לא התגשם.

הנשיא יצחק בן צבי, כאשר נמסר לידיו המנשר של נפוליאון בתרגום המקורי לגרמנית (כאמור המקור הצרפתי טרם נמצא), אמר כך: "נפוליאון המצביא הגדול כשל בארץ, אך עורר את העניין באפשרות הקמתה של מדינה יהודית – שבסופו של דבר קמה בזכות העליות וההתיישבות – והמנשר תרם לעורר את מבשרי הציונות".

לסיכום: ההרפתקה הצרפתית במצרים ובארץ היתה קצרה – אך רישומה היה עצום בימים ההם. המסע פתח צוהר להשפעת המערב במזה"ת. מסעו של נפוליאון לא היה לאפיזודה חולפת, אלא חוליה נוספת בתהליך שקיעת האימפריה התורכית. מסעו הבליט את העליונות של אירופה בתחומי הטכנולוגיה, התרבות ואומנות המלחמה. נפוליאון שלא במתכוון הכשיר את הקרקע לאנגליה – שבגללה נמנע כיבוש מהיר של עכו – לחתור לכיבוש מצרים ושל ארץ ישראל. משנת הגעתו של נפוליאון, המזה"ת לא פוסק להיות מוקד התעניינות של המעצמות הגדולות. הופעתו באזור לפני 225 שנה, הייתה גם תקדים פוליטי לכך – שבפעם הראשונה הוכרו היהודים כגורם מדיני – המסוגל להשפיע על מעצמה. שתתמוך בזכות חזרתם למולדתם.