הפינה ההיסטורית: התרומה האמנותית של מארק שאגאל לירושלים

מארק שאגאל, אחד מגדול אמני העם היהודי במאה ה-20 (ובכלל) אם לא הגדול מכולם, ראה ביצירת חלונות הוויטראז' בבית הכנסת של המרכז הרפואי הדסה עין כרם את עבודת הדגל שלו בישראל. היצירה הושלמה בשנת 1962, כאשר ירושלים היתה עוד מחולקת ודלה באטרקציות, וטקס חנוכתה נחשב לאירוע תרבותי מהדהד, שכוסה בהרחבה בתקשורת של אותם ימים.

עם איחודה של העיר נוספו על מפת התיירות הכותל ומגדל דוד (ושאר אתרי העיר העתיקה), והוויטראז'ים נותרו בהדסה המרוחקת עם בעיות הנגישות והחניה. ההנאה מהם היא בעיקר נחלת החולים ובני משפחותיהם, לאנשי הסגל שומרי מסורת ולתיירים מעטים שמגיעים לראותם, זאת בתנאי ששהותם בעיר הקודש עולה על ימים ספורים. אין ספק כי הגעת הרכבת הקלה להדסה בספטמבר הקרוב תתרום להעלאת הוויטראז'ים בני ה-60 חזרה למפת התיירות העירונית.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

מחפשים בצפון העיר? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים

היוזמה להזמנת מארק שאגאל לתרום לבית הכנסת יצירה רבת משמעות, שתוכנן להבנות בקמפוס הרפואי בהדסה, היתה של ארגון נשות הדסה. משלחת מטעם הארגון יצאה מארה"ב לפריז בשנת 1959 כדי להיפגש עם שאגל ולהציע לו לתרום מיצירתו לבית הכנסת, שיוקם בבית החולים בירושלים. הן הגיעו אליו עם חששות, וקיוו לשכנעו שיתרום לפחות חלון ויטראז' אחד. להפתעתן, האמן בעל ההוקרה הבינלאומית, אמר להן: "חיכיתי כל חיי להיקרא לעשות למען העם היהודי".

מבקרים צופים בחלונות שאגאל בבית הכנסת בהדסה עין כרם (צילום: אדם אקרמן)

שאגאל יצר קשר עם אדריכל הקמפוס, והחליט ליצור תריסר חלונות קבועים, עם ויטראז'ים המייצגים את שבטי ישראל. ברוב בתי הכנסת הבמה שעליה קוראים את התורה היא במקום הגבוה ביותר, אך שאגאל רצה שתהייה נמוכה כדי לקיים את הפסוק "ממעמקים קראתיך יהוה" (תהילים קל:א). החלונות שהוצבו סמוך לכיפת המבנה, גובהם 2.5 מטר, כך שיראו מרשימים בגודלם ויאפשרו חדירת אור השמש אל האולם. תריסר החלונות הורכבו בארבע קבוצות, שבכל אחת מהן שלושה חלונות. צבעיהם נבחרו בהשפעת צבעי החושן ואבניו, שהיו משובצים באפוד הכהן הגדול. כך הצבעים הבולטים בוויטראז'ים הם – כחול של שבטי דן, בנימין, שמעון וראובן; אדום של שבטי יהודה וזבולון; צהוב בשבטי לוי ונפתלי – והזהב בשבט יוסף. הגוון של הצבע משתנה מעט, בהתאם לשעת היום ועצמת חדירת קרני השמש דרך החלונות.

שלט ההכוונה לבית הכנסת בהדסה עין כרם (צילום: אדם אקרמן)

בהתחשב בצו התורה, שאין ליצור דמויות אדם, העיטורים הם סמלי השבטים, בעלי חיים ופרחים. החלונות הן הד ציורי לברכת יעקב לבניו (בראשית פרק מ"ט) ולברכת משה לשבטים (דברים ל"ג). על הקיר המרכזי בבית הכנסת, הוצב שלט, לזכרם של 78 הנופלים בשיירת הדסה להר הצופים (13 באפריל 1948).

מבקרים צופים בחלונות שאגאל בבית הכנסת בהדסה עין כרם (צילום: אדם אקרמן)

בטקס חנוכת הוויטראז'ים אמר שאגאל: "זוהי מתנתי הצנועה לעם היהודי שחלם מאז ומתמיד על אהבת התנ"ך, ועל השלום בין כל העמים".

טרם הצבת החלונות בבית הכנסת, הם הוצגו בביתן מיוחד שהוקם בחצר מוזיאון הלובר בפריס. סקיצות רבות שהכין שאגל עבור החלונות הוצגו בתערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. הוויטראז'ים קיבלו יתר פרסום בקרב הציבור הודות לסדרת תריסר בולים, שהנפיק דואר ישראל בשנת 1973, כאשר לכל ויטראז' הוקדש בול בנפרד.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

עבודת ענק נוספת של מארק שאגאל בירושלים, המנציחה את גדולת אמנות יצירתו היא "טרקלין שאגאל" בכנסת. כאשר החלה להתגבש התוכנית להקמת משכן חדש לבניין הכנסת בגבעת רם, פנה יו"ר הכנסת דאז קדיש לוז לשאגאל, והציע לו לעטר ביצירותיו את אולם האירועים והכנסים הממלכתיים. שאגאל נענה בשמחה, והחליט שעל מנת לשמור על מראה צנוע ותואם את רוח היהדות, ושיהיה גם מכובד וממלכתי, יקושטו הקירות בגובלנים (שטיחי קיר) – שיתנו ביטוי לאירועים היסטוריים מכוננים בתולדות העם היהודי. שאגאל דרש כי תקרת הטרקלין תורכב מקוביות עץ, ורצפתו לא תכוסה בשטיחים אלא יקבעו בה 12 פסיפסים מאבן, ובהם יוטבעו מוטיבים שהתגלו בבתי כנסת עתיקים בארץ.

מארק שאגאל בצעירותו (צילום: מתוך ויקיפדיה)

שאגאל השלים תוך שנתיים את הציורים, שעל פיהם נעשתה טווית שטחי הקיר והחלה מלאכת האריגה המפרכת, שהצריכה 150 ק"ג צמר בגוונים רבים. טקס הסרת הלוט מעל לגובלנים היה ביוני 1969, בהשתתפות נשיא המדינה, יו"ר הכנסת וראש הממשלה. שלושת הגובלנים, גדולי הממדים המתנשאים לגובה 5 מטר, מהווים טריפטיכון, יצירת אמנות המחולקת לשלושה חלקים. רוחבם של השטיחים הצדדיים הוא 5.5 מטרים ושל השטיח האמצעי 9.5 מטרים. הגובלן הימני נקרא "חזון ישעיהו" האוניברסלי (מתואר בישעיהו כא). האמצעי מכונה "יציאת מצרים" והשלישי הוא בעל שם כפול "הכניסה לירושלים" – אך גם "שיבת ציון". הדמויות האהובות על שאגאל – אברהם אבינו, משה ודוד המלך, זוכות להארה מיוחדת: משה כמקבל לוחות הברית והצועד בראש בני ישראל העוזבים את מצרים, ודוד הנער האמיץ וכמלך לבוש בבגדי ארגמן וכתר על ראשו. בשלושת הגובלנים נראים אירועים הקשורים בכל תולדות עם ישראל – גלות בבל ושיבת ציון, העיירה הבוערת, גופת יהודי מוקפת בשש נרות (סמל לשישה מיליון קורבנות השואה). ירושלים של מעלה הנמצאת בתוך בועה והכותל המערבי. נציין כי בטרקלין מוצגות גם שתי המגילות הייצוגיות של מדינת ישראל, המעניקות אווירה ממלכתית לאולם: מגילת העצמאות ואמנת ירושלים.

כיכר שאגאל בירושלים (צילום: אדם אקרמן)

בזכות שתי היצירות המונומנטליות בהדסה ובכנסת, זכה שאגאל לקבל את אות יקיר ירושלים (1971). כן הוענק לו תואר דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית (1975). הוא קיבל גם את פרס וולף היוקרתי לאמנות ב-1981. לאחר פטירתו הנציחה את זכרו עיריית ירושלים בכיכר על שמו. שאגאל זכה לחיים ארוכים (1985-1887) – ועד יום מותו היה צלול ויוצר. ביקורו הראשון בארץ היה רק ב-1931, בהיותו בן 44, לצורך יצירת תחריטים בנושא התנ"ך. הוא התרגש בראותו את הכותל המערבי וצייר שני ציורים ממנו. כמו כן צייר את מגדל דוד וקבר רחל. בירושלים הרגיש נוח בשכונת מאה שערים שהזכירה לו ויטבסק, עיירת הולדתו ברוסיה – והדיבור ביידיש והוויי החסידי – היו קרובים לליבו כבן למשפחה חסידית. ביקורו השני היה כבר במדינת ישראל (1951) כאשר חנך בבניין בצלאל תערוכה נודדת של ציירים ידועים, שחלקם הושפע מסגנונו האישי.

זיקתו של שאגאל לארץ ישראל היתה תמיד ל"ארץ התנ"ך", והוא נשאר בעיני הישראלים כיהודי גלותי, ששפתו הייתה יידיש. יחד עם זאת, חום ליבו כלפי המדינה וגאוותו ביהדותו, שפעו ממנו בכל מפגש בביקוריו בארץ, כאשר האחרון שבהם היה בהיותו בן 90. יצירותיו מוצגות כיום במוזיאונים בארה"ב, גרמניה, הולנד, שוויץ ורוסיה – ורק מיעוטן בישראל. יצירות גדולות ממדים של שאגאל נמצאות בבניין האופרה של פריז, בבניין האופרה של ניו יורק, ויטראז'ים בקתדרלת העיר מץ בצרפת ובחלונות כנסייה בציריך. בעיר ניס שבצרפת נמצא מוזיאון המציג מכלול יצירתו התנ"כית. אולם, בשתי היצירות בירושלים הוא ראה את התגשמות אהבתו לעם היהודי וביטוי לשורשיות העם היהודי במולדתו, וזאת בניגוד לתלישותו של היהודי הגלותי, הנודד והמרחף (כפי שצייר ברבות מיצירותיו). בכך שיצירות ענק אלו – האחת הנמצאת בבית כנסת בבית החולים המרכזי של ירושלים – והשנייה השוכנת במבנה הממלכתי הייצוגי של מדינת ישראל – ראה שאגאל סיפוק רב ושיא ההנצחה לפועלו.