נפילת שיירת הדסה על 78 החללים שהיו בדרך להר הצופים הנצור ב-13 באפריל 1948, היתה אחד האירועים הטראגיים שאירעו בירושלים ערב קום המדינה. המאורעות בירושלים, שהחלו מיד לאחר החלטת האו"ם בדבר החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, באו לידי ביטוי בהתקפות על השיירות שנעו בין הר הצופים לירושלים.
בית החולים, שנפתח ב-1939 היה, כידוע, מובלעת בתוך שטח ערבי, סבל עם פתיחת האירועים, ממחסור בכח אדם, אספקה ותרופות. באפריל 1948 החריף מצבו של בית החולים המבודד והוחלט להעביר אליו שיירה גדולה – שתציל אותו מסכנת סגירה. מארגני השיירה קיבלו הבטחה מהשלטונות הבריטים שהדרך בטוחה, אך סיירי ה"הגנה" הזהירו את כי סכנה רובצת לשיירה, בכביש הנתון לשליטת הערבים. ברם, דעתם לא התקבלה והצורך הדחוף לסיוע לבית החולים המסוגר – הכריעו את הכף והוחלט להמשיך בהכנות לעליית השיירה להר הצופים.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירה בגבעה הצרפתית? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
בתיווך הבריטים ובאישורם, יצאה השיירה ב-13 לאפריל, בשעה 9.00 ממרכז העיר (מרחוב החבצלת כיום), לעבר בית החולים הדסה, שעל הר הצופים. בשיירה היו 106 נוסעים ומלווים עם צוות רפואי וסיעודי. היא כללה שני אמבולנסים, שני אוטובוסים משוריינים של "המקשר", שבאחד מהם היו אנשי 'הדסה' ובשני עובדי האוניברסיטה, מכונית אספקה, שלוש משאיות שהובילו חומרי בניין ובראש השיירה נסע משוריין ליווי של ה'הגנה' (ואחד נוסף נסעה בסוף השיירה). במעלה הכביש לשכונת שייח ג'ראח, בסמוך לבית אנטוניוס (לימים מלון 'שהארד' ואחר כך בסיס משמר הגבול), הותקפה השיירה. משוריין האבטחה המוביל עלה על מוקש רב עוצמה ונעצר והשיירה הותקפה באש מכלי נשק רבים.
אמבולנס אחד, שלוש מכוניות המשא ומכונית הליווי האחורית הספיקו לחזור לשטח היהודי. כל השאר נתקעו במעלה הכביש הסמוך לבית נשאשיבי היוקרתי, מרחק כ-200 מטר מעמדת המשמר הבריטי בבית אנטוניוס, שנועדה להבטיח את הדרך לבית החולים.
שרידי שיירת הדסה המופצצת (צילום: Levin, Marlin, מתוך ויקיפדיה)
יתרה מכך, הכוחות הבריטים מנעו מכוחות החילוץ של ה"הגנה" לחוש לעזרת השיירה הלכודה. אנשי ה"הגנה" ניסו להגיע מכיוון הר הצופים וגם מכיוון העיר, אך נעצרו על ידי הבריטים. אנשי הכנופיות הערביות שקיבלו עידוד מכך, שמכוניות משטרה וצבא בריטי שעברו במקום לא התערבו למען היהודים, הגבירו את התקפתם. הם הצליחו להתקרב למכוניות, תוך זריקת רימוני יד ובקבוקי תבערה משני צידי הכביש, התוקפים העלו באש את כלי הרכב על נוסעיהם. מרבית הלכודים היו כבר פצועים וגוססים. אלו שנמלטו החוצה מכלי הרכב הבוערים, אף אם נשאו בד לבן, נורו מיד. ההתקפה נמשכה שבע שעות. בכל אותו פרק זמן הפגינו הבריטים אדישות מוחלטת. 78 רופאים, אחיות, חולים, טכנאי מעבדות, מדענים, סטודנטים לרפואה, חיילים ונהגים נרצחו בדם קר. בין ההרוגים היה ד"ר חיים יאסקי, מנהל ביה"ח הדסה וראשי מחלקות נוספים. עד היום לא נמצאו גופותיהם של 22 מנוסעי השיירה והם נחשבים לנעדרים.
רוצים להישאר מעודכנים?
מספר גורמים חברו יחדיו להתקפה הרצחנית הערבית. ארבעה ימים קודם לכן התרחשה התקפת אצ"ל על דיר-יאסין בה נהרגו גם נשים וטף. הערבים רצו לנקום ביהודים בשל טבח זה, וגם בשל מות מפקדם הנערץ אל-קאדר אל-חוסייני, בקרב על הקסטל. הבריטים שיתפו עמם פעולה ולא דווחו להם, כי השיירה להר הצופים נושאת ברובה עובדי בית חולים ואנשי מדע. יתירה מכך, בבניין אנטוניוס חנה באותו זמן גדוד חי"ר סקוטי, שאף הוא שאף להעניש את היהודים. קצין סקוטי בדימוס גילה בשנת 1998 (בהיותו פנסיונר בן 88), כי ערב ההתקפה, שני ערבים הגיעו לבניין וקיבלו תיק ובו כנראה, הוראות להפעלת מוקש חשמלי ומידע מודיעני על השיירה העומדת לעבור בשייח-ג'ראח. בראיון מביתו בגלזגו סיפר הקצין לשעבר: "כל הזמן חיפשנו דרך לסגור את החשבון עם הכוחות היהודים, בטרם נעזוב את פלשתינה. 17 מחברנו לגדוד נהרגו בפעולות שלהם".
אנדרטת הזיכרון לשיירת הדסה (צילום: אדם אקרמן)
בשעה 9.45 עבר בקרבת מקום ההתקפה על השיירה, גנרל גורדון מקמילן, המפקד העליון של הכוחות הבריטים בארץ, וכאשר נשאל לאחר-מכן מדוע לא עשה דבר להפסקת מעשה הטבח, השיב כי היה נדמה לו שהקרב כבר הסתיים. בשעה 13.45 התקשר נשיא האוניברסיטה, פרופסור י.ל. מגנס למקמילן ודרש התערבות בריטית מיידית, התשובה היתה "הצבא מנסה להגיע למקום אך התפתח שם קרב עז". רק בשעה 15.30 הורה המפקד הבריטי לאנשיו לשים קץ לטבח.
ברטה ספפורד וסטר, בתה של מייסדת המושבה האמריקאית, שהיתה עדה לאירוע הזוועתי, מספרת בספר זיכרונותיה (ירושלים שלנו): "ב-13 באפריל הערבים תקפו שיירה שעלתה לבית החולים הדסה בהר הצופים. הדרך חוצה את המושבה האמריקאית, וכ-150 לוחמים ערבים, שהגיעו באוטובוסים משוריינים, חמושים במגוון כלי נשק, ביניהם סטנים ומקלעי ברן מודרניים, מצאו מסתור מאחורי גדרות הצבר שבמושבה האמריקאית… יצאתי מחדרי והתיצבתי מולם. אמרתי להם שהמושבה האמריקאית משרתת אותם למעלה משישים שנה. הסברתי להם שלירות מהמושבה האמריקאית כאילו ירו ממסגד או מכנסייה. אחדים מהאנשים הקשיבו לי אך מיד אחר כך הם איימו עלי שיירו בי אם לא אעזוב את המקום… עניתי: תירו בי אם אתם רוצים, אך עלי למחות על כך שאתם משתמשים באדמת המושבה האמריקאית כמסתור… הם אומנם לא ירו בי, אך הדבר לא מנע מהם לתקוף את השיירה".
שלט הסבר על שיירת הדסה בהדסה הר הצופים (צילום: ד"ר אבישי טייכר, CC BY 2.5, מתוך ויקיפדיה)
בעקבות ההתקפה על השיירה, הועברו הצוותים הרפואיים של הדסה הר הצופים לבניינים שונים בתוך ירושלים היהודית. במקום נותר צוות קטן של 50 איש – ובסוף מאי נסגר בית החולים סופית. ביולי 1948 הושג הסכם על פירוזו של ההר ועל השיירות הדו-שבועיות של שוטרים ישראלים שעלו להר. המבנה הנטוש של בית החולים נשמר משך 19 שנה על פי הסכמי שביתת הנשק, על ידי של שוטרים ישראלים (למעשה חיילים מחופשים לשוטרים), שעלו בשיירות להר. עם פרוץ הקרבות של מלחמת ששת הימים, נפרצה הדרך להר הצופים והסתיים ניתוקו מהעיר. הוקמו שתי אנדרטאות: האחת אנדרטת הע"ח בדרך להר הצופים והשנייה בתחום בית החולים. מאז פתיחתו מחדש של בית החולים על הר הצופים, מתקיים בו מידי שנה טקס אזכרה לנרצחי השיירה.
למרות שחלפו 75 שנה מהאירוע הטראגי של אסון השיירה – ההלם, הכאב והזיכרונות הקשים ממותם של 78 איש שנרצחו בהתקפה הזדונית – עדיין מהדהדים בקרב צאצאי הנספים. הנחמה היא בשיקומו של בית החולים, המשרת היום יהודים וערבים, ובגאווה בכך כי הבניינים הנטושים שבו לתפקודם הקודם, ועוד יותר מכך אושרה תוכנית להרחבת בית החולים.
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים"
יגאל ירושלים
דיר יאסין "טבח" שיירת הדסה "נפלו" מעניין