הפינה ההיסטורית: מלון קמיניץ – בית ההארחה היהודי המודרני הראשון מחוץ לחומות העיר

בלב חניון חבוי, שעוברים אליו דרך מעבר מקורה ברחוב יפו 70 (או דרך רחוב הנביאים 65), נמצא בניין דו קומתי, מוזנח במראהו, שעליבותו כיום לא מרמזת ולו במעט על עברו המפואר. בבניין הזו, שבו מתגוררות מספר משפחות דלות אמצעים בשכירות נמוכה – שכן משך כ-40 שנה אחד מהמלונות המתקדמים והמפוארים של ירושלים.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

מחפשים דירה בקטמון הישנה? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים

ראשיתו של הסיפור במנחם מנדל בוים, שהגיע ארצה בשנת 1833 מהעיר קמיניץ שבליטא, והתיישב בצפת, אך בשל רעידת האדמה שפקדה את העיר ב-1837, עבר לירושלים. בשנת 1842 הוא פתח את בית ההארחה "הכנסת אורחים" בין חומות העיר העתיקה. במקום היתה מסעדה וגם מאפיה, שנודעה כמקום היחידי בירושלים שבו ניתן היה להשיג לחם בסגנון אירופאי (ולא את הפיתות שהיו המאפה המקובל).

מנחם מנדל בוים היה מפורסם בזכות ספרו "קורות העיתים", שבו תאר את סבלם של יהודי צפת בעקבות רעש האדמה ופרעות מרד הפלאחים. בנו, אליעזר ליפמן קמיניץ, שכר בשנת 1883 מהכולל ואהלין את הבניין שבין רחוב הנביאים ליפו של היום, ופתח את בית המלון המודרני 'Hotel Jerusalem' – הוא מלון קמיניץ. היה זה מלון מפואר ביותר בקנה מידה אירופאי בבעלות יהודית – וליפמן נטע גן גדול בחזית – ששביל מרכבות הוביל אליו מדרך יפו ועל גבי שני תרנים הונפו, הדגל העות'מאני ודגל מדינתם של אורחים חשובים שהתאכסנו במלון.

מלון קמיניץ בשיא תפארתו (צילום רפרודוקציה: תמר הירדני, מתוך ויקיפדיה)

המלון היה כשר ובתוכו גם בית כנסת – אך בזכות רמת הכשרות הגבוהה, המזון המעולה והניקיון – פקדו אותו גם לא יהודים נכבדים. קמיניץ חתם חוזים עם חברות התיירות הנודעות "קוק" ו"קלארק" – ובית המלון גם הסדיר לאורחיו סיורים בירושלים וסביבתה, על גבי סוסים ובהמות משא. המלון העמיד לרשותם דף יומי של חדשות סוכנות הידיעות רויטרס. הטלפון היה לשימושם באולם האורחים, וכן טרמומטר וברומטר – שבעזרתם יכלו לחזות את מזג האוויר. לרשות האורחים עמד גם פסנתר להנעים את זמנם. החדרים היו מרווחים ובכל אחד מהם הייתה מיטת ברזל מפוארת מצופה בניקל, שולחן עץ עגול, מנורת נפט וקערת מים. על ארבע מוטות המיטה היה תלוי "מוסקי טור" – כילה נגד יתושים. מאחר ולא היה עדיין חשמל ומקרר – הובאו יום יום פרות טריים ומוצרי חלב והמזון נשמר בארונות מרושתים – והבשר היה תמיד טרי משחיטת אותו יום. מי הרחצה הגיעו מבורות מים וצוננו בכלי חרס. רעייתו של ליפמן קמינץ, שרה, היתה האחראית על המטבח ונודעה בבישולה של מיטב המאכלים היהודיים, וכך גם נשמרה כשרות המקום.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

המלון היה למקום פגישה של אישים מחו"ל עם עסקני ציבור בירושלים ושימש כבית מלון לאורחים רמי מעלה. הברון אדמונד דה רוטשילד, בביקורו הראשון בארץ ב-1887, התארח במלון והביע שביעות רצונו ממנו. בין האורחים נמנו גם מנחם אוסישקין, דוד וולפסון, נחום סוקולוב ואף בנימין זאב הרצל. המנהיג הציוני הגיע עם משלחתו לירושלים ב-1898, לפגישה עם הקיסר וילהלם השני, ששהה בעיר. הרצל הזמין מקום בקמיניץ ואף נשלחה כרכרה לקחת אותו מתחנת הרכבת. ברם בגלל שהרכבת אחרה, והגיעה לאחר כניסת השבת, הוא העדיף ללכת רגלית למלון מלווה בפמלייתו (אף כי היה חולה וקודח). בינתיים נתפס חדרו על ידי בכיר גרמני. הרצל נאלץ ללון בחדר קטן ומאולתר, ולמחרת עבר להתגורר בבית משפחת שטרן בממילא.

בניין מלון קמיניץ כיום (צילום: אדם אקרמן)

ליפמן קמיניץ הקים סניפים נוספים מחוץ לירושלים, ויוזמתו היתה לרשת המלונות הראשונה בארץ . בחברון הוקם "בית אשל אברהם", ביפו "מלון פלשתינה" וביריחו בית הארחה חורפי. ניהול המלונות נמסר לבניו של ליפמן, ויצוין כי אנשי המלון ביפו היו ממתינים על הרציף ליורדים בספינות. המלון סיפק גם שירותים נוספים כמו כנסים ומפגש של אסיפות חשובות של פרנסי העיר – אך בעיקר נודע כמקום לעריכת חתונות מפוארות. אחת הידועות שבהן היתה של אפרים כהן-רייס, שנשא לאשה את בנו של ליפמן קמיניץ – והזוג הצעיר אף קיבל במתנה לירח הדבש טיול על גבי סוסים ברחבי הארץ.

בשיא הצלחתו – שכר ליפמן עוד בית שנבנה על ידי כולל ווהלין, בשטח המלון הסמוך לרחוב יפו – והגדיל את מלונו פי שניים. ברם, מותו בשנת 1915 ופרוץ מלחמת העולם הראשונה החישה את דעיכת המלון. המשבר העולמי הפסיק את תנועת התיירים, החלה ירידה מהארץ, והרעב והמחלות שפרצו בירושלים, גרמו לבסוף לסגירתו ב-1924.

משפחת קמיניץ בפתח המלון, שנת 1912 (צילום: באדיבות הארכיון הציוני)

בזמן המלחמה החרימו הטורקים את הבניין והפכו אותו לבית דואר. לאחר מכן שכן בו בית ספר – ועם קום המדינה היה למגורי משפחות עניות ואף משכן לבתי מלאכה.

הבניין המוזנח היה לחלק ממתחם בנין, יחד עם עוד שני בניינים בסמוך אליו, שאף הם ירדו מגדולתם. האחד נמצא ברחוב הנביאים 65, בית יוסף נבון ביי (ביי הוא תואר אצולה תורכי), שהיה יזם ומקים שכונות ובעל זכיון של מסילת הברזל יפו-ירושלים. הבית השני (הנביאים 61), נקרא בית הפחה – היה מעונו הרשמי של הפחה הטורקי – מושל ירושלים. משפחת בנין, סוחרים יהודים ממצרים, שהשתקעו בירושלים רכשו את המתחם כולו בשנות ה-1930, והבניינים הפכו למשרדים, מחסנים ומגורי חסרי אמצעים, וכיום המתחם משמש גם כמגרש חנייה.

שלט ההסבר על בניין מלון קמיניץ (צילום: אדם אקרמן)

במרוצת השנים יזם אלברט בנין הקמת מרכז מסחרי רב קומות במתחם – אך שום תוכנית לא יצאה לפועל, והגן שהשתרע ליד שלושת הבניינים, היה למגרש חנייה עלוב. בית קמיניץ ושני הבתים הסמוכים נרשמו בכרטסת העירייה לשימור – והועלו תוכניות להפוך את המלון המפורסם למוזיאון לתולדות המלונאות בארץ – אך בשל הבעלות הפרטית של המתחם כולו – קצרה ידה של העירייה לפעול וההזנחה המשיכה לשרור במבנים.

הגאולה באה רק לפני כחצי שנה – בשלהי שנת 2022 – כאשר אושרה תוכנית המקובלת על כל הצדדים לעתיד המתחם. לאחר פטירת אלברט בנין שהיה ערירי – והוריש את כל הונו לקרן יהודית פילנטרופית בארה"ב ולאוניברסיטה העברית, אושרה הקמתם של ארבעה מגדלים.

בסמוך להם, בפינת יפו רחוב ולנברג, תקום תחנת רכבת חשמלית נוספת (הארכת הקו מתחנת נבון בכניסה לעיר) שתיחפר לעומק 60 מטר – ומעליה ייבנה בניין משרדים. בין מגדלי הענק ייווצר מעבר, שיחבר את שלושת הבניינים ההיסטוריים והם ישמשו לצרכי מסחר וציבור. שלטי ענק יעטרו אותם עם סיפוריהם.

בית קמיניץ לא ייהרס וישוקם וכאשר יושלם הפרויקט כולו – קיימת אפשרות שתוקם בו פינה להנצחת עברו המפואר.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים"ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".