לפני כ-80 שנה – ב-18 בינואר 1943 פרצה ההתנגדות הראשונה המזויינת בגטו ורשה, שקדמה בשלושה חודשים למרד שהחל ב-18 באפריל – ונמשך שישה שבועות – עד ה-16 במאי 1943. המרד הפך לסמל לגבורה יהודית.
ברור היה ש-750 הלוחמים לא יוכלו לעמוד מול העוצמה של הצבא הגרמני המצויד, אך הם החליטו להציל את כבודו של העם היהודי. הלוחמים חפרו רשת של בונקרים עמוקים, הקימו בתי מלאכה לייצור בקבוקי תבערה והצליחו להצטייד באקדחים, ברימונים, רובים ומקלעים – ואף במכונת ירייה אחת.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירת 3 חדרים בבית הכרם? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
היה זה המרד העירוני וההמוני הראשון שפרץ באירופה הנאצית, והוא הכה את הגרמנים בתדהמה. הם לא ציפו להתנגדות גבורה עקשנית ונואשת, ונאלצו לכבוש כל בית ורחוב במאמץ רב. הם עשו זאת תוך הפגזות בתותחים ושימוש באווירונים להטלת הפצצות. הגטו נשרף כולו והגרמנים החדירו גז לבונקרים להרעלת יושביו. כך הם הגיעו לבונקר המפקדה ברחוב מילה 18 – שכל 51 הלוחמים שנותרו בחיים, בראשם מפקד המרד מרדכי אנילביץ (בן 24) הורעלו בגז שהוזרם לבונקר – אף אחד לא נתפס חי בידי הגרמנים. "מעולם לא ראיתי מקום חרב כגטו וורשה", כתב אדולף אייכמן, שהגיע לשם לאחר החרבתו.
ב-19 באפריל 1948, מספר שבועות לפני הכרזת מדינת ישראל, נחנכה בשטח הגטו בוורשה אנדרטה לזכר המרד – "בדמיי חיי" של הפסל נתן רפפורט (עותק מצוי ביד ושם). לאנדרטה שני חלקים: צד השואה המתאר יהודים הולכים למות בכפיפות קומה, וצד המרד – המורכב משבע דמויות, כולם בני נעורים הפורצות מתוך להבות. הדמות המרכזית היא של מפקד המרד מרדכי אנילביץ. בראש הפסל, מושכת את העין דמות צעירה המניפה בידה תינוקת כלפי מעלה. האישה כאילו מקריבה אותה על מזבח בלתי נראה, כסמל להתקוממות ותקווה. מסתבר כי אמא צעירה זו היא הגיבורה הנסתרת והבלתי ידועה של המרד.
לאה זילברברג – שרנקה (צילום: באדיבות עפר אלוני)
זוהי הלוחמת לאה זילברברג, אשר כונתה 'שרנקה', בת ה-23 – שקראה לחבריה להוכיח שהם מוכנים להגן על עצמם. סיפורה לא זכה משך כ-70 שנה לפרסום. נשים רבות הניפו את נס המרד ונשכחו – ונזכיר כי המורדות העבריות הראשונות בתנ"ך היו המיילדות שמרדו בפרעה.
עפר אלוני, סופר, צייר ומפיק, סייע לאביו ב-2012 לעבור מדירתו לדיור מוגן. בעליית הגג של אביו הוא מצא קופסת פח עם מכתבים בפולנית וצילומים, שנשלחו בידי דודתו שרנקה אל אימו רות (שעלתה ארצה בשנת 1941). שרנקה נולדה ב-1920, היתה תלמידה מצטיינת וחניכה בתנועת נוער ציונית. עם פרוץ מלחמת העולם וכיבושה של ורשה – רות ושרנקה עברו לווילנה בליטא. יחד איתן עזב משה קופיטו (חברו הטוב של מרדכי אנילביץ), שהפך לבעלה של שרנקה. בפברואר 1941 נולדה לשניים בת, מאיה. ארבעה חודשים לאחר מכן, בסוף יוני 1941, הגרמנים פלשו לווילנה, ובתוך זמן קצר החלו במסע רצח של יהודי העיר. כ-70 אלף יהודים הובלו במשלוחים יומיים ליער פונאר בפרבר העיר, ונורו באכזריות. משה, בעלה של שרנקה, נורה ברחוב בזמן שיצא להשיג חלב לבתו מאיה. שרנקה התחבאה במנזר עם עוד 17 צעירים חברי תנועות נוער ציוניות, ביניהם היה הסופר והמשורר אבא קובנר שחיבר את הכרוז "אל נלך כצאן לטבח" וכן חייקה גרוסמן, לימים חברת כנסת מטעם מפ"ם. החבורה הבינה שהגרמנים מבצעים תוכנית שיטתית לרצח יהודים, והחליטו לשלוח שליחים לקהילות יהודיות גדולות – לספר להם על הטבח בפונאר ולקרוא להן להתגונן. שרנקה התנדבה לחזור לוורשה. בינואר 1942 היא מסרה את בתה למשמרת לרופאה בבית לילדים עזובים. על חייקה גרוסמן הוטלה המשימה ללוותה ולהבריחה לגטו בוורשה.
דמותה של שרנקה מניפה את בתה התינוקת באנדרטה "בדמיי חיי" של הפסל נתן רפפורט
עליזה (ויטיס) שומרון (כיום בת 93) שרדה את גטו ורשה, ובספרה "נעורים באש" היא מתארת את האספה של חברי תנועת הנוער, בפגישה עם השליחה שרנקה, שהגיעה מווילנה. "באתי להזהיר אתכם", אמרה שרנקה, "יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גיטאות בכל מזרח פולין, אוקראינה ובליטא. אנחנו החלטנו להתגונן. הנוער שנותר בגטו – החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתם ינסו לפרוץ מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים ביערות".
עדות נוספת לחלקה החשוב של שרנקה, נמצאת בזיכרונותיו של משה דומב (שהיה מקורב לאנילביץ). הוא כתב כי שרנקה הטיחה בפני החברים, ובעיקר בפני אנילביץ: "אתם שרויים בעולם של דמיונות".
פינה בחדר שבו מתועד מרד גטו ורשה (צילום: אדם אקרמן)
בפגישה נוספת כעבור כחודשיים, היא אף התפרצה כלפי אנילביץ וצעקה: "אתה מרדים את הנוער ולא פועל בזמן". רק כעבור כשנה מהמפגש הראשון עם שרנקה, החל אנילביץ לארגן את ההתנגדות והתוודה בפניה: "כנראה הצדק איתך, בזבזנו זמן יקר ומי יודע אם לא אחרנו את המועד! נסחפנו אחרי דעותיהם של בעלי אוטוריטה בגטו – מנהיגים עלובי נפש".
מרדכי אנילביץ עומד מימין – שרנקה יושבת מימין. צילום משנת 1937 (צילום: באדיבות עפר אלוני)
בקופסת הפח מצא עפר אלוני צילום שצילמה רות אימו, בל"ג בעומר 1937, שבו נראים מרדכי אנילביץ, רחל זילברברג (שרנקה) – עם משה דומב וצבי בראון (שנמלטו מוורשה לקובנה). אביו סיפר לו כי רות העבירה עותק מהצילום, לפסל רפפורט עם סיפור התנדבותה של שרנקה לחזור לוורשה ועל נטישתה, ולמעשה הקרבתה, של התינוקת מאיה בת השנה. רפפורט קיבל השראה מסיפור זה ודמותה של שרנקה מניפה את ילדתה – היתה לדמות מרכזית לצידו של אנילביץ בפסלו.
רוצים להישאר מעודכנים?
שרנקה מצאה את מותה עם אנילביץ בבונקר המפקדה ברחוב מילה – עם יתר 51 הלוחמים שנהרגו. בספר "הפרטיזנים היהודים" נכתב: "שרנקה נפלה ונשקה בידה" (עמ' 707 שנת ההוצאה 1959). ציון זה הוא ביטוי נדיר בשואה בהתייחסות לאשה. שמה של שרנקה חקוק על מצבת קבר האחים, בין 51 שמות המורדים שנפלו בבונקר.
מאז מצא את קופסת הפח והתוודע לסיפור הגבורה של דודתו, הפך עפר אלוני את דירתו בשדרות הרצל 120 בבית הכרם למיני מוזיאון, שבו הוא מספר את סיפורה של שרנקה ומציג את מרד וורשה מזווית נוספת. הוא עדיין לא התייאש מחיפוש אחר בת דודתו מאיה – שנמסרה לבית הילדים העזובים תחת השם הבדוי – ידוויגה סוגאק ועקבותיה נעלמו ללא זכר. חוקרי השואה, ישראל גוטמן ומתתיהו מינץ (שניהם חניכי אנילביץ) שניצלו, הביעו הערכה לפועלו והתמדתו של עפר, ועל מאמציו להאיר את דמותה של שרנקה. מסתבר כי היא היתה הגיבורה העלומה, מאחורי קבוצת הבחורים והבחורות שבמאבקם הנואש, הוכיחו כי מאבק גלוי נגד הגרמנים אפשרי.
השלט על שער הכניסה למזויאון שואה או תקוה (צילום: אדם אקרמן)
ביקור במיני מוזיאון "השואה והתקוה" הוא חוויה מרגשת. חדר הבריחה שהקים עופר, ממחיש את הרגשת החנק של החיים בגטו. בזכות התמדתו נעשה מעט צדק עם שרנקה, שזוכה ליותר אזכורים בספרות השואה.
לרגל יום השואה הבינלאומי (שיצוין היום, שישי, 27.1), כדאי להאזין לסיפורו של עפר אלוני ולעיין בתיעוד הרב שאסף על דודתו. שרנקה חרפה נפשה למוות, אך גם נתנה תקווה בפרק הקודר ביותר של עמנו.
מאחר והמיני מוזיאון הוא מפעל של איש אחד, יש לתאם ביקור במייל: [email protected] או באתר www.code2hope.net.
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים"ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
תגובות