שני אירועים המתקיימים מדי שנה בירושלים, מהווים מקור התעלות רוחנית והתרוממות נפש לקהילת יהודי אתיופיה בישראל, המונה כיום כ-160 אלף נפש. הראשון (על פי לוח השנה העברי) הוא חג הסיגד, המתקיים בכ"ט בחשון, מתבטא בהתכנסות העדה (המכונה 'ביתא ישראל') בטיילת ארמון הנציב (חלק מעולי הרגל מציינים את החג בכותל המערבי). האירוע השני הוא יום הזיכרון לכ-4,000 הנספים בני העדה שהיו בדרכם לישראל, אשר מצוין ביום ירושלים (כ"ח באייר) בעצרת ממלכתית באתר הזיכרון המרשים בהר הרצל.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
חג הסיגד (מלשון סגידה לאלוהים) מצוין 50 יום אחרי יום כיפור. מדובר על יום של צום, טהרה והתחדשות, שבמרכזו חידוש הברית של 'עם ישראל עם אלוהיו'. חג זה קיבל השראתו ממעמד דומה שקיימו עזרא ונחמיה בירושלים בימי שיבת ציון.
העדה האתיופית היא היחידה מבין קהילות יהודיות קדומות אשר מציינת את החג. באתיופיה היו בני העדה עולים על ההר הגבוה ביותר (כסמל למעמד הר סיני) הפונה לעבר ציון ועושים חשבון נפש אישי וקהילתי – ובתפילה להגיע לירושלים. מנהיגי העדה בארץ (הקייסים) החליטו להמשיך ולחגוג חג זה גם לאחר העלייה ארצה, ובמקום לציין את געגועיהם לירושלים לחגוג את הגעתם אל עיר הקודש. בארץ הדגש בתפילות הסיגד הוא על עשיית חשבון נפש ציבורי וחיזוק המחויבות לתמיכה הדדית.
אנדרטת ההנצחה ליהודי אתיופיה בהר הרצל (צילום: אדם אקרמן)
השאיפה היא להגביר המשותף בין אזרחי ישראל, לחזק את האמון ההדדי וערך השוויון – וזאת לאור המציאות הפוליטית האלימה והדורסנית אשר מפוררת את החברה הישראלית ומחלקת אותה למחנות עוינים.
כאמור, האירוע השני שמציינת הקהילה האתיופית בישראל הוא יום הזיכרון לנספים בני העדה שהיו בדרכם לישראל. במתחם סמוך לבית הקברות לחללי צה"ל בהר הרצל הוקם אתר זיכרון מרשים המוקדש לזכרם של אלפי יהודי אתיופיה שנספו בדרך לישראל. יהדות אתיופיה שילמה מחיר כבד בדרכה לארץ בשלהי שנות ה-70 וראשית שנות ה-80 ושנות ה-90. את האתר המרשים, שעלותו נאמדת בכ-3.5 מיליון שקלים, מימנו ההסתדרות הציונית העולמית, המשרד לקליטת עלייה ומשרד הביטחון. עד הקמתו טקס האזכרה לנופלים התקיים בשני מיקומים – תחילה בתוך אחד הקראוונים ב'גבעת המטוס' (הסמוכה לדרך חברון), ולאחר מכן באנדרטה סמוכה לקיבוץ רמת רחל, שהוקמה בשנת 1987. האתר בהר הרצל נחנך בשנת 2007, ומאז בכ"ח באייר, יום ירושלים, מתקיים בו טקס האזכרה הממלכתי, בהשתתפות נשיא המדינה וראש הממשלה.
חג הסיגד בשנים עברו (צילום: המרכז למורשת יהדות אתיופיה)
האתר בהר הרצל נותן ביטוי מרגש לטרגדיה שפקדה את העדה האתיופית בדרכה למימוש חלום רב-דורות לשוב לירושלים – היא ציון – ולהתאחד עם שאר קהילות ישראל. בשנת 1979 עזבו אלפים בחשאי את כפריהם באתיופיה. הם התארגנו בחופזה למסע לישראל, ובדרכם שעברה בסודאן נספו כ-4,000 מהם ברעב, במחלות ובהתקפות של שודדים. הם עברו ברגל מרחק של כ-600 ק"מ במסלול הררי ומדברי, בשמש קופחת ובקור מקפיא. קהילה שלמה, בנעריה ובזקניה, טיפסה על הרים וחצתה נהרות. רבים נקברו לצדי הדרך. הם הגיעו לסודאן חסרי כל, ושהו במחנות ארעיים, באוהלים עלובים ומתפוררים. ההמתנה הארוכה בתנאי תברואה קשים גרמה אף היא לתמותה רבה. בשנת 1983 פרצו במחנות גם מגפות קטלניות. בשנת 1984 התקיים "מבצע משה", מבצע ממלכתי שבמסגרתו הועלו 7,000 מיהודי אתיופיה. הם הוטסו תחילה למספר מדינות באירופה, ומשם ארצה ברכבת אווירית של מטוסים ישראליים. בגלל פרסום המבצע בטרם עת, משפחות רבות נשארו מאחור, קרועות ומפולגות. ב"מבצע שלמה" בשנת 1991 הגיעו ארצה עוד כ-15 אלף בני העדה האתיופית הפעם בטיסות ישירות – ברכבת אווירית ישירה שאורגנה בשעות הלילה.
האנדרטה בהר הרצל תוכננה על ידי האדריכל הירושלמי גבריאל קרטס, בהתייעצות עם נציגי העדה האתיופית. בתהליך התכנון הוא התבסס על סרטי וידאו של עולים מאתיופיה, שחזרו לבקר את הכפרים שעזבו. האנדרטה מדמה כפר אתיופי, מספרת סיפורים נוגעים ללב על סבלות הדרך. הביקור במקום מאפשר הזדהות עם ציבור גדול, שעזב חיים כפריים פשוטים ושקטים ונקלע לסבל לא יאומן.
עמודי הבזלת עם שמות הנספים מקרב יהודי אתיופיה (צילום: אדם אקרמן)
בכניסה לאתר ההנצחה ניצב לוח אבן המגולל בשלוש שפות – עברית, אמהרית ואנגלית – את סיפורה של העדה האתיופית. העדה שמאז גלות בית ראשון היתה מונעת על ידי חלום השיבה לציון, עד שגמרה אומר לקום ולעלות. במבואות האתר נטועה קבוצת עצי זית המייצגים את הכמיהה לירושלים. האתר כולו משוקע במדרון עם טרסות טבעיות. בתחתיתו ישנה רחבה להתייחדות עם הנספים, ובחלקו העליון נבנה תיאטרון עם מושבי אבן לכנסים.
רוצים להישאר מעודכנים?
הצמחייה המקיפה את האתר היא "עשב פאמפס" בעל תפרחת גבוהה ומכסיפה, דמוית צמחי קנה וסוף, ויוצרת אפקט של כפר אפריקאי שהיה ונעלם. בתי הכפר הריקים שנעזבו נראים אטומים. תלוליות האבן מועצבות בהשראת קבריהם של אלה שמתו בדרך ובסודאן. הבקתה המרכזית, שהיא ביתן הסיפורים האישיים, נבנתה כחצויה, והפנים החלול שלה מעוצב כבית מגורים מסורתי באתיופיה. על קירותיו ועל גבי לוחות אבן חקוקים סיפורים אישיים שלוקטו מהעולים. ארבעה סיפורים חקוקים שם: ילד המתאר את היציאה לדרך מכפר אתיופי, עדות אחד מראשי הקבוצה על תלאות הדרך, תיאור החיים האיומים בסודאן המכונה "זיכרונות של אימא", והתרגשותו של 'קייס' בעת העלייה למטוסים לישראל. האיורים נעשו על ידי מעצב גרפי ממוצא אתיופי.
קייסים בטקס האזכרה השנתי של יוצאי אתיופיה (צילום: אדם אקרמן)
14 עמודי האבן השחורים הפזורים ברחבה שבחזית ביתני הכפר נוטים באלכסון, כסמל לבני העדה שיצאו בזקיפות קומה מאתיופיה לכיוון ירושלים, אך בדרך שחה קומתם בשל הסבל שעברו. על עמודי הבזלת חקוקים שמות הנספים. קרובי משפחתם מניחים עליהם חלוקי נחל לבנים, המבליטים את הקשר שלהם לאדמת הארץ המובטחת.
הקמת אנדרטת ההנצחה היא חלק מהמאמץ לקרב את סיפור יהדות אתיופיה למורשת התרבות בישראל. מרכזים קהילתיים לעולי אתיופיה, עם מוזיאונים צנועים למורשת העבר – קמו בשני העשורים האחרונים במקומות רבים בארץ כמו: בית שאן, חולון, עפולה, חדרה, קרית-גת, פתח תקווה, קרית ים – ובחג הסיגד הנוכחי נחנך מרכז קהילתי שכזה בשכונת נוה יעקב.
שלט לאתר ההנצחה לעולי אתיופיה (צילום: אדם אקרמן)
בנוסף, מרכז ארצי להנצחת מורשת יהדות אתיופיה, שיהווה מרכז עולמי לתרבות העדה, ויהיה בו ארכיון שיתעד את תולדותיה, אמור להפתח בירושלים. פתיחתו של המרכז הממלכתי תהיה הגשמת הכיסופים של העדה לעיר. המבקרים במקום יחשפו לתכנים ההיסטוריים והתרבותיים של שבט קדום זה (ישנם חוקרי המשייכים אותו לצאצאי שבט דן) – ששמרו משך דורות ארוכים, תוך קשיים רבים – על קשריהם לתרבות ישראל ולציון.
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים"ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
תגובות