הפינה ההיסטורית: רציחות פוליטיות בתולדות ירושלים הקדומה

רציחות פוליטיות ומחלוקות דמים אשר קשורות להנהגה הפוליטית והדתית בירושלים (וארץ ישראל בכלל) הקדומה מאפיינות את העם היהודי מימי קדם ועד ימינו. לרוב הן נעשו ללא שיקול דעת מקיף, ומתוך אנוכיות וקנאות ואי ראיה פוליטית נכוחה של המציאות. המקרא, וכל העדויות ההיסטוריות מימי בית שני, מפרטים כיצד מאבקים פנימיים אכזריים ושפיכות דמים היו הרי גורל, גררו הרס עצמי והחלישו את יכולת העמידה מול אויב משותף. ההתנגשויות הפנימיות נמשכו כל ימי בית ראשון ושני והביאו להחרבתם. המקרא מספר על קרב אכזרי בין יואב בן צרויה שר צבא דוד, ואבנר בן נר – שר צבא ישראל, והריגתו של אבנר בידי יואב. התנגשויות הדמים בין ממלכות יהודה וישראל החלישו את שתיהן. דוגמה כואבת מהווה מלחמת האחים בין אסא מלך יהודה ובעשא מלך ישראל "שהמלחמה היתה ביניהם כל ימיהם". כאשר הותקפה ירושלים בידי עמשא, אסא בייאושו הוציא אוצרות מבית המקדש, ושלח אותם לבן-הדד מלך ארם – כדי שיתקיף את ממלכת ישראל – ויסייע לו בכך בהדיפת צבא ישראל. מלחמות האחים נמשכו גם בימי בית שני, ואחת מהן היתה בין בניו של אלכסנדר ינאי החשמונאי – אריסטובולוס והוקרנוס – וגרמה לאובדן העצמאות ולכיבוש ירושלים, על ידי המצביא הרומי פומפיוס. שנאת חינם ורציחות הדדיות בין פלגים שונים – היוו גורם מכריע בחורבן ירושלים בידי אספסינוס וטיטוס בשנת 70 לספירה.

רצח פוליטי בעל השלכות קשות, המתואר במקרא בהרבה כאב ובפרוט רב – הוא של גדליהו בן אחיקם בן שפן – הנציב שמינה נבוכדנצר מלך בבל על שארית הפליטה שנותרה בארץ. לאחר שהחריב את ירושלים ובית המקדש בשנת 586 לפנה"ס – והגלה את מרבית העם בבלה – השאירו הבבלים את דלת העם ביהודה. גדליהו (גדליה), בן לאחת המשפחות המיוחסות ביותר בחצר המלוכה, מונה לנציב וקבע משכנו במצפה (נבי סמואל של ימינו). גדליהו קיבץ סביבו את הישוב הקטן שנותר, סייע לו לשרוד תחת שלטון בבל וקרא לנשארים להמשיך לעבד את האדמה, לטפח את הכרמים ולאגור יין ושמן. פליטים שברחו בזמן החורבן למואב, לאדום ולעמון – החלו לחזור לארץ ונקבצו במצפה וסביבתה. ברם, צאצא של בית דוד, ישמעאל בן נתניה, לא נראה לו שהמושל על העם שנותר ביהודה, יהיה ממפלגה פרו-בבלית וללא ייחוס של בית דוד – והחליט להתנקש בגדליהו (בברכתו של בעליס מלך עמון שתמך בו). גדליהו שהוזהר בידי מפקד חייליו, יוחנן בן קרח, שישמעאל מתכוון להורגו, נהג בחוסר ערנות ובתמימות פוליטית והזמין את ישמעאל לארוחה משותפת במצפה. ישמעאל ועשרת מלוויו ניצלו הזדמנות זו, הפתיעו את גדליהו והרגו אותו וגם את החיילים הבבלים המועטים שהיו במצפה. יוחנן בן קורח עם חייליו רדף אחרי ישמעאל, אך זה הצליח להימלט לעמון. הרצח גרם לבריחת שארית הפליטה למצרים ועמם הנביא ירמיהו, וזאת מתוך חשש מזעם הבבלים על הריגת נציגם וחייליהם במצפה. כך בא הקץ על התקווה כי הישוב הנותר בארץ יתאושש, ונמחק הסמל האחרון לאוטונומיה יהודית בחסות בבלית. גדליהו נרצח בג' בתשרי, אחרי חודשים בודדים בלבד בשלטון. מותו מצוין כאסון לאומי לדורות ב"צום גדליה" – ומסמל עד היום את סופו המוחלט של היישוב היהודי בארץ בתקופת בית ראשון.

מטבעות מימי בר כוכבא (צילום: באדיבות מוזיאון ארץ ישראל)

מלחמת אחים עזה וחסרת רחמים, השתוללה בירושלים מיד לאחר תחילת המרד נגד הרומאים, בין השנים 68-66 לספירה. פלגים קיצוניים השתלטו על העיר, על המקדש וחצרותיו והרבו לפגוע במנהיגים המתונים ואף הרגו את הכהן הגדול. בתחילת המרד עמד מנחם הגלילי בראש פלג הסיקרים (על שם הפגיון הקצר "סיקה") – שהטמינו בבגדיהם ובעזרתו היו מתנקשים, במי שראו בהם אויבים פוליטיים (אביו יהודה הגלילי, היה מייסד זרם קיצוני זה). מנחם שנהג גינוני מלכות וראה עצמו כמוביל המרד, נהרג בהתנגשות עם אלעזר בן חנניה, מנהיג הקנאים הירושלמים. בין מנהיגי הקנאים היה גם יוחנן מגוש חלב, שתחילה היה בין המתונים, אך הלך והקצין עמדותיו והיה למנהיג הקנאים. שמעון בר גיורא שהגיע מעבר הירדן עם חייליו והיה למנהיג המעמדות הנמוכים – הצליח בתקיפותו ובאישיותו האכזרית – לכנס תחת פיקודו את מרבית הלוחמים בירושלים. המיעוט הקנאי שסחף את הקנאים וחרט על דגלו "חירות או מוות" – סחף את ירושלים – בדרכי כפייה והרג אל עברי פי-פחת. דם רב זרם בחצרות בית המקדש בשל הרציחות ההדדיות – ומאגרי מזון נשרפו תוך כדי המאבקים בין שלושת הפלגים. אספסינוס המנוסה, בהגיעו לעיר לא מיהר להתקיפה ואמר למפקדיו: "אם אמתין יפחת מספר האויבים, שהרי הם הורגים איש את רעהו ומתייסרים במלחמת אחים קשה". רק עם הבקעת החומה השלישית של ירושלים בידי הרומאים, החלו הקבוצות לשתף פעולה – אך זה היה כבר מאוחר מכדי להציל את העיר ובית המקדש. בלט העדרו של מנהיג אחד המתבלט מעל לאחרים – שילכד את העם ויהיה שקול בהחלטותיו.

פסל ראשו של הורדוס (צילום: אדם אקרמן)

למרד שפרץ נגד הרומאים 62 שנה מאוחר יותר (136-132 לספירה), היה הפעם מנהיג בדמותו של שמעון בר כוכבא. תוך מלחמת גרילה עקשנית ושימוש במנהרות תת-קרקעיות, הוא הצליח לגרום אבדות קשות לרומאים בתחילת המרד. אולם ככל שהתארכה המלחמה שנמשכה למעלה מארבע שנים – ידם של הרומאים הלכה וגברה. שעת הכושר להצלחת המרד ולשרידות – ואולי גם אפשרות להשגת אוטונומיה חלקית מהרומאים – הוחמצה כאשר בר כוכבא נרצח על ידי בוגד שהיה מקורב לו, שכנראה היה ישוע עגלי בן נון מעין גדי. אנשי עין גדי לא שיתפו פעולה עם בר כוכבא, והיה מתח מתמיד בינו ובינם. הבוגד הצליח להחדיר נחש ארסי לכליו בהיותו בבית"ר הנצורה. מניחים כי לא היה זה הצפע הרגיל התזוזתי, שסביר היה שבר כוכבא היה מרגיש בו – אלא "הצבעון השחור" המכונה "שרף עין גדי". הנחש הזה נחשב לארסי ביותר מבין נחשי ישראל – והתנהגותו שקטה – אם אינו מאוים.

פסל של אגריפס הראשון (צילום: מתוך ויקפדיה)

מותו הפתאומי של בר כוכבא, הכשיל את התוכנית שהוא יזם לפרוץ את המצור, באחד הלילות, ולהיעזר בכוחות לוחמים שעמדו לרשותו באזור ירושלים, ובכך להתקיף את המחנה הרומי, בו זמנית גם מאחוריו. בר כוכבא נקט בתחבולה זו במספר קרבות – וידו היתה על העליונה. מותו החטוף בטרם עת גרם למורך לב בקרב לוחמיו, ומנגד להגברת דיכוי המרד על ידי הרומאים.

ארון הקבורה של הורדוס (צילום: באדיבות מוזיאון ישראל)

שיאן הרציחות הפוליטיות היה המלך הורדוס, ששלט בארץ קרוב ל-33 שנה (משנת 37 עד מותו ב-4 לפנה"ס). הוא התמנה למלך על ידי הרומאים כבר בשנת 40 לספירה – אך נאלץ לברוח מירושלים – כאשר אחד מצאצאי החשמונאים מתתיהו בן יהודה, בעזרת הפרתים השתלט עליה. הורדוס חזר לשלטון בעזרת לגיונות רומאים בשנת 37 לפנה"ס. הוא סבל מתסביך בית החשמונאים – והתחתן עם מרים כדי שיהיה לו ייחוס לבית החשמונאים. בהדרגה הורדוס חיסל בערמה ובאכזריות את כל המשפחה האהובה על העם. ההוצאה להורג של שני בניו המוכשרים שילדה לו מרים, אלכסנדר ואריסטובלוס – שינתה את פני ההיסטוריה של תקופתו. הם היו היחידים מתריסר בניו, שנשלחו לחצר הקיסר אוגוסטוס (שהיה פטרונו) – והוכשרו משך שמונה שנים לשלטון. בחוזרם ארצה הוסת הורדוס נגדם, על ידי אחותו שלומית ויתר תשעת נשותיו (זאת לאחר שהוציא להורג את מרים החשמונאית בעלילת שווא), בטענה שהם קושרים קשר נגדו. אחרי לילה בו הורדוס הפרנואידי, חלם שאלכסנדר דוקר אותו עם פגיון – הוא ביים משפט שדה מהיר והם הומתו בחניקה. הקיסר אוגוסטוס המזועזע מרצח זה אמר: "מוטב להיות חזירון בחצרו של הורדוס מאשר יוצא צאצאיו". לאחר מותם, הורדוס שינה את הצוואה בה נכתב שאריסטובלוס ואלכסנדר יהיו יורשיו, וכתב שבנו ארכילאוס, יהיה יורשו העיקרי ביהודה (ומינה שני בנים אחרים לשלוט בצפון הארץ ובעבר הירדן). הרומאים שמצאו כי ארכילאוס אכזר כאביו – אך לא מוכשר כמוהו, הדיחו אותו – והחלו למנות נציבים.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

משנת 6 לספירה, בה הודח בנו של הורדוס ארכילאוס מהשלטון על ידי הרומאים, שלטו בארץ עד פרוץ המרד הגדול בשנת 66 ניצבים רומאים. היו אלו מפקדים בכירים בדימוס, שאחדים היטיבו עם היהודים, אך ברובם נהגו בשררה ועניינם העיקרי היה עושק והתעשרות מהירה, וכך הם עוררו מרירות כלפי רומא והגבירו את רוח המרי. הפסקה בת שלוש שנים בשלטון הנציבים, היתה עם התמנותו המפתיעה של אגריפס הראשון – נכדם של הורדוס ומרים החשמונאית – למלך יהודה (בין השנים 44-41 לספירה). למינוי זה זכה אגריפס בזכות קשרים הדוקים שיצר בילדותו, כאשר גדל בחצר הנסיכים הרומאים קליגולה וקלאודיוס, שהיו לקיסרים. אגריפס שלט על ממלכה שחפפה בשטחה כמעט את זו של סבו, הורדוס הגדול. בשלוש שנים אלו הוא הקפיד על שמירת מצוות, החל לבנות את ה"חומה השלישית" בצפון ירושלים וגם בנה רבות עבור האוכלוסייה הלא-יהודית בביירות ובקיסריה. העם אהב אותו ובהיכנסו לבית המקדש הריע לו וקרא "אגריפס, אחינו אתה" (אף שמוצאו מצד הורדוס היה ממשפחת גרים). אולם הלא-יהודים רכשו כלפיו איבה, וראו בו נציג שלטון של מדינה יהודית עצמאית, שהיתה שנואה עליהם. באחד מביקוריו בקיסריה, לרגל משחקי ספורט באצטדיון המפואר, ביושבו בתא מלכותי הוא החל לחוש מחושים עזים בבטנו. אגריפס התפתל מכאבים ולאחר מספר ימי ייסורים – נפטר בהיותו בן 57. כל הסימנים הראו, כי מותו לא היה טבעי והסברה הרווחת היא כי הוא הורעל בסעודה שנערכה לכבודו ערב קודם לפתיחת המשחקים. אבלם של יהודי קיסריה על מותו היה כבד וכאשר הובאה גופתו לירושלים – כל העיר היתה כמרקחה והמונים יצאו לרחובות והפגינו בזעם. מנגד מותו הפתאומי עורר מצהלות שמחה בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית. עם מותו, ארץ ישראל שבה להיות כפופה לשלטון הניצבים.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".

מחפשים דירה בצפון העיר? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון