טור אישי | שגרת הקורונה במשפחת "אקים ירושלים"

כמו כל משפחה ישראלית, גם משפחת עמותת "אקים ירושלים" מנסה בימים אלה לצלוח את הגל החמישי של מגפת הקורונה. במשפחת "אקים ירושלים" חברים 160 ישראלים עם צרכים מיוחדים, עבורם אנו מהווים בית בכל תחומי החיים. רבים מהם מוגדרים כחלק מקבוצת סיכון עקב תחלואה קודמת או גיל מבוגר. האחריות לשלומם הפיזי והנפשי, בימי שגרה ובמיוחד בימים טרופים אלה, מונחת לפתחנו.

אז מה היא המשמעות של מצב החירום? קודם כל – מתחמי הדיור של "אקים ירושלים" שבהם יש מאומתים סגורים לכניסת הקהילה. כל הממשק עם הקהילה ועם משפחות הדיירים, יורד מסדר היום. מדובר בטלטלה של ממש עבור הדיירים: פעילויות הפנאי וההעשרה, התעסוקה והחינוך, ומעל הכול – האינטראקציה החברתית – אינן עוד במתכונתן הרגילה.

השגרה, עבורם אפילו יותר מאשר לכולנו, היא אוויר לנשימה. הם מתגעגעים לעבודה, לחוגים, לתרבות הפנאי, לנהג אוטובוס הקבוע, למוכרת במכולת ולאיש שמביא את ארוחת הצהריים. מעל הכול, הם מתגעגעים להיפגש עם חברים ובני משפחה.

(צילום: אקים ירושלים)

ההנחיות המשתנות חדשות לבקרים הן אתגר בפני עצמן. השינויים התכופים דורשים תיווך בכל הנוגע לדיירים, שחווים את הסיטואציה באופן קשה מאוד. אחרי שהתרגלו אל המסכה ואל הריחוק החברתי, הם נדרשים להבין כעת מושגים כמו "אומיקרון" ואנטיגן מוסדי. צריך לנשום עמוק, להסביר שוב ושוב, לשמור על אינטונציה שלא תוסיף לתחושת הבהלה שלהם. אנחנו צריכים פשוט להיות שם לצידם, בעיקר כשהם מאומתים.

שינוי השגרה מכביד ומקשה על הדיירים. חיבוק ספונטני אינו עוד אפשרות; החיוכים לא חודרים את המסכה; הם מכונסים בעצמם ומודאגים. רגרסיה התנהגותית, חוסר ענין ואובדן תאבון – כולם מסימני המצוקה. גם בזירה המשפחתית חלים שינויים. לרוב, הורי הדיירים נמצאים בגיל השלישי לחייהם, ולכן אינם יכולים לארח ולבלות יחד.

אין ספק כי מלאכת השיקום תיארך זמן רב.

(צילום: אקים ירושלים)

אך לא הכול קודר. לא צריך הרבה כדי להביא את דיירינו לשמחה, לריקוד, לחיבוק ולשמחה. אנו שואבים השראה ממצב הרוח המרומם של הדיירים. שותפינו במשרד הרווחה עושים את כל האפשר כדי להקל על הדיירים ועל העובדים.

אלו ימים מאתגרים עבורנו, צוות "אקים ירושלים". עובדינו עוזבים מאחוריהם ילדים מבודדים בבית ומתנתקים מקבוצות הוואטסאפ של הגנים ובתי הספר. עובדים אשר מאומתים לקורונה מגיעים בכל זאת, על מנת לעבוד עם דיירים אשר מאומתים אף הם. הכרת התודה של הדיירים שווה עבורנו הכל.

(צילום ניר לוי: תומר יעקובסון)