הפינה ההיסטורית: כפר הרפאים הנטוש המסרב להיהרס

במבואותיה המערביים של ירושלים נמצאים הבתים השוממים והמוזנחים של הכפר הערבי ליפתא – שתושביו נטשו אותו במלחמת 1948 ולאחר מכן הוא נכבש בידי צה"ל. זהו מקום ציורי הבנוי על צלע תלול של מדרון, בתי קובייה חד ודו קומתיים מאבן, הנראים כדבוקים למורד השופע של גיא נחל שורק. במקום ישנן טרסות חקלאיות העולות מן המעיין שבתחתית הגיא, שמימיו מהווים את הבוסתנים בעמק.

בשנת 1991 ועדת השמות הממשלתית שינתה את שם הכפר ליפתא ל"מי נפתוח". הכפר יושב על מקומו של יישוב מקראי, שנקרא תחילה על שם פרעה מרנפתח, שכבש את האזור בשנת 1207 לפנה"ס והציב את מחנהו סמוך למעיין. בני ישראל, כאשר נכנסו לארץ, הפכו את השם המצרי ל'מי נפתוח' – "ויצא הגבול ימה אל מעיין מי נפתוח" (יהושע יח, טו).

מיקומו של הכפר בסמוך לאדמות נחל שורק הפוריות – והמעיין השופע עם נקבה באורך כ-60 מטר ובריכת האגירה – אפשרו את התפתחות הבוסתנים הנושאים פרות כמו: חרובים, תאנים, שקדים, שזיפים וזיתים. הכפר היהודי נפגע בזמן המרידות נגד הרומאים. הוא חודש רק בתקופה העות'מנית ורוב תושביו היו מוסלמים. במפקד משנת 1596 נמנו במקום כ-400 נפש, שגדלו ל-650 בשנת 1860 ועד 3,000 איש ערב מלחמת 1948. מרבית תושביו היו חקלאים חרוצים, שמכרו את תוצרתם האיכותית בשווקים של ירושלים. אתרוגי ליפתא, שצמחו במטעי הכפר סביב המעיין, היו מבוקשים ביותר על ידי אנשי היישוב הישן.

מאחורי המראה הפסטורלי של בתי הכפר הטובלים בצמחיה ירוקה (ובאביב בשלל צבעי פרחים ושיחי צבר) ולובן שקדיות בחורף – מתחוללת מזה כ-20 שנים דרמה על עתידו של היישוב הנטוש, שבה מעורבים רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), עיריית ירושלים וה'קואליציה להצלת ליפתא' (אשר מורכבת מפלסטינים יוצאי הכפר ופעילים יהודים המסייעים להם במאבק), להשאיר את הבתים במצבם המוזנח ולמנוע הקמת שכונה מודרנית במקום. הם דורשים להסתפק רק בייצוב הבתים – ולדחות את ההחלטה על עתיד הכפר לדורות הבאים, זאת מתוך תקווה שעד אז תתאפשר שיבת הפליטים שמוצאם בליפתא (אשר לדבריהם מונים כיום כבר כ-30 אלף איש) לבתיהם. עורכי הדין של הקואליציה טוענים שמאחורי ההחלטה לבנות שכונת יוקרה במורדות ליפתא קיים הרצון למחוק סופית את הזיכרונות ואת הסיכוי לשיבה. כל אלו הם למעשה נימוקים פוליטיים – אך כשהם מתלווים בחוות דעת של מומחים להגנת הסביבה שבנייה מודרנית תגרום נזק למראה הטבע הפראי והנוף התנ"כי של הכפר – כוח השכנוע שלהם עולה.

ליפתא – מבט מהכניסה לירושלים (צילום: אדם אקרמן)

שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים החליטו לדרוש בשנת 2010 לקיים סקר ארכיאולוגי מקדים לפני אשור התוכנית (שהתגבשה כבר משנת 2001). הסקר, שנעשה על ידי רשות העתיקות, נמשך מספר שנים ופורסם ב-2017. הסקר חשף את קיומו של הכפר היהודי הקדום עם בתי בד ומערות ענק וגם עקבות של יישוב רומי (או ביזנטי עם רחוב מקורה) – וקבע שסביב השרידים האלו התפתח הכפר המוסלמי לאורך התקופה העות'מנית. הוצגה גם תוכנית שימור של כ-60 מבתי ליפתא והטרסות. רמ"י אמצה את הסקר הנספח להצעת בנייה, והגישה תוכנית להקמת 268 בתים בשכונה החדשה, שתיבנה עם מלון ושטחי מסחר ומבני ציבור – תוך מאמץ לשמר את אופיו של הכפר ושמירת בתי הקברות המוסלמי והמסגד. ברם, שוב החל מאבק עקשני של ה'קואליציה', שטוענת כי התוכנית שמציעה רמ"י אינה משמרת את בתי הכפר ההרוס. טענה נוספת – בניית מרכז מסחרי, בית כנסת ופילוס דרכים חדשות – נעשות בניגוד לרצון וללא התייעצות עם היורשים הלגיטימיים של ליפתא. עורכי הדין שמיצגים את המתנגדים לשינויים נעזרו גם בהחלטת אונס"קו, שליפתא היא מועמדת למעמד של אתר מורשת עולמי ונמצאת בין 24 אתרי המורשת הנמצאים בסיכון.

עיריית ירושלים החליטה להתנהל בזהירות בסבך זה ופרסמה חוות דעת בלשון זו: "התוכנית הקיימת דורסת שטחים ירוקים ובעלי חשיבות היסטורית ואינה עולה בקנה מידה על שמירת אופיו המיוחד של הכפר כערך היסטורי ואינטרס ציבורי".

בית נטוש בליפתא (צילום: אדם אקרמן)

רמ"י הפתיעה מצידה והודיעה ביוני 2021 שהיא עומדת לפרסם מכרז, שילווה בחוברת הסבר מפורטת – ויעשה הכל לשמירת אופיו של הכפר – בהתחשב בממצאי הסקר הארכיאולוגי.

'עמותת בני ליפתא הירושלמית' הזדרזה לעתור לבית המשפט המחוזי, לעצור את התוכנית בטענה "שאין בה מענה מספק לצורכי השימור הייחודיים של המקום". שופט בית המשפט המחוזי, דוד גבעוני, החליט ב-15 בספטמבר 2021 לדחות את העתירה המוקדמת ולאפשר לרמ"י לפרסם קודם את חוברת המכרז.

עובדה היסטורית היא שתושבי ליפתא המנדטורית יכלו להמשיך לחיות בו בשלום בדומה לכפרים ערביים נוספים באזור כמו בית איכסא, בית חורון, בידו, עין רפא ואבו גוש – שנותרו על תילם אחרי קרבות 1948. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1948, שישראל קבלה וארצות ערב דחו, ליפתא היתה אמורה להיות חלק מהאזור הבינלאומי של ירושלים. ברם, עם פרוץ מעשי האלימות של הערבים נגד היהודים לאחר החלטת האו"ם, קיבלו תושבי ליפתא הוראה מהוועד העליון הערבי לפנות את הנשים והילדים – זאת על מנת להחדיר לתוכו לוחמים מזויינים. אנשי לוחמה מאומנים אלו החלו לצלוף לעבר שכונות עבריות שכנות והתנכלו לכביש ירושלים-תל אביב. מצב זה גרם לכוחות ההגנה, האצ"ל והלח"י לפעול לכיבוש הכפר. תושבי ליפתא החלו לנטוש את המקום, כבר בינואר 1947. בפברואר 1948 כל הבתים היו כבר ריקים והכפר נכבש לאחר חודשיים של קרבות. בתי הכפר לא נהרסו מתוך מחשבה לאכלס אותם בעולים – בדומה לעין כרם. בשנת 1951 הוחלט ליישב בבתים הנטושים עולים מתימן ומכורדיסטן והשטח סופח לירושלים. עולים אלו התקשו להחזיק מעמד בכפר – ללא חיבור למים ולחשמל וחוסר מערכת ביוב. הם התגוררו במקום בתנאי מחייה ירודים. דרכי הגישה נותרו צרות ולא התאימו לתחבורה ציבורית. לאחר תלונות רבות העולים הועברו מליפתא לאזורים אחרים.
הכפר חזר לשממונו ולבתים ההרוסים פלשו חסרי בית, תימהוניים ואנשי שוליים – אלו פונו ב-2017. בשנת 2019 עזבו גם 13 משפחות שקבלו פיצויים, לאחר שהוכיחו אחרי מאבק משפטי כי הם הובאו למקום על ידי הסוכנות היהודית (בתיהם היו חיוניים להרחבת כביש מס'1 לירושלים).

בתי ליפתא על מדרון הגיא (צילום: יוני יוחנן, בעלי בוטיק ליפתא)

בשלב זה, 73 שנה אחרי מלחמת העצמאות, בתי ליפתא המטים ליפול נותרו כפינה אוטנטית ומיוחדת בפאתי ירושלים. זהו הכפר היחיד הערבי בגבולות הקו הירוק, ששרד במראהו מלפני 1948. הזמן כאילו קפא בו מלכת. אחד הבתים לשימור, ששימש בעבר כמוסד גמילה מסמים בכניסה לכפר (מי נפתוח 19) – מוכיח מה מודרניזציה יכולה להביא לכפר. לאחר שיקומו והשקעה כספית רבה לשנוי ייעודו, היה המבנה למלון "ליפתא בוטיק". הבניין הוחזק בבעלות "קרן ירושלים" שהחליטה למכור אותו במכרז. זכה במכרז יוני יוחנן, יזם שהתגורר שנים רבות בליפתא עם משפחתו (ממפוני 13 המשפחות) והפך אותו למלון מרהיב. מלון הבוטיק מורכב מ-6 סוויטות מפוארות ובמתחם גם בריכה חיצונית. נוף נהדר נשקף ממנו על בתי הכפר וגיא שורק.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון