התקשורת והרשתות חגגו השבוע על שיחת הטלפון בין ראש הממשלה נפתלי בנט ליוסי חדריה, אביו של בראל חדריה, פצוע הירי מעזה.
בין החוגגים היו עיתונאים ופוליטיקאים, אוהבי בנט ושונאיו, אבל הקול החשוב, קולם של הפצועים לא נשמע. באתי ובמלא הענווה להשמיע את קולם של הנוגעים בדבר, של אלה שלמענם שיחת הטלפון הזו נועדה, להשמיע את קולם של הסובלים, שמיום פציעתם חייהם השתנו, שנתנו מגופם למען העיתונאים והפוליטיקאים שבכל יום, בוקר וערב מלהגים בעד או נגד בכל ענין גדול כקטן, וכל יום כל היום הם כל הזמן ובכל ענין בעד או נגד ראש הממשלה הנוכחי או הקודם.
נשים לרגע בצד את הפוליטיקה ונחשוב על הפצוע ומשפחתו.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר" [email protected]
אשתף אתכם בחוויה האישית שלי, בחדר טיפול נמרץ נשמתי, בבית החולים "הדסה עין כרם" לפני כ-33 שנה, אני שוכב מורדם ומונשם. שרוף ב75 אחוז מגופי בכוויות בדרגה שלישית. כאבי תופת ואני מנסה להבין מה קורה סביבי, ברגעים שאני ער בין ההרדמות. קולה של אשתי עדינה ז"ל מנסה ללטף ולעודד אותי, ברקע פוליטיקאים הבאים לבקרני ולהצטלם ליד מיטתי בחדר שכולו סטרילי ואסור בכניסה. אשתי מונעת אותם מלהתקרב למיטתי, מרשה להם לעמוד רק בפתח החדר ומונעת את כניסתם פנימה מחשש לזיהומים.
כהיום גם אז, עולמנו מלא באנשים ציניים ובהם גם פוליטיקאים. אינני בוחן כליות ולב, אינני יודע מי רגיש ומי אדיש, ומי מבניהם עושה על הפצועים "סיבוב". אבל כפצוע קשה בפעולת טרור שמרגיש שהעם איתו ואפילו ראש הממשלה מתקשר לדרוש בשלומו, אתה חש שייסורי התופת שאתה חווה כאילו יש להם עוד שותפים.
גם אם ראש הממשלה לא זוכר את שמך וגם אם הוא לא יודע באיזה בית חולים אתה מאושפז. לפצוע ולמשפחתו הכואבת צלצול הטלפון חשוב. לשכב בטיפול נמרץ כשאתה יודע שאלפי אנשים מתפללים לרפואתך ובתוכם גם ראש הממשלה אחד, גם כשהוא קורא לך יוסי ולא בראל, אשרי העם שככה לו.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
יותם
לא הבנתי מה ניסית לומר ולא הבנתי למה קולם של פצועי העבר רלבנטי לסוגיה שעלתה השבוע בכל מקרה שמור על הבריאות חלה והצלח
שכנים של משפחת...
אנחנו זוכרים את היום שבו נפצעת, דב היקר, למרות שלא הכרנו אותך. התפללנו עליך וכאבנו את כאבך, אבל הפוליטיקאים לא נסו על חשבון הציבור ולא טסו במסוק. זה המקום להזכיר את שמחה הולצברג ז"ל שהיה מבקר כל פצוע צהל וגם דאג לאלמנות וליתומים שהם השאירו. וכל מה שמשרד בהטחון עשה היה להילחם עם האלמנות שחלילה נשיאו שנית. ולדרוס את זכויותיהן כך שאו שחיו עם בן זוג- מה שלא נעים לילדים היתומים שזוכרים את אביהם, או שלא התחתנו, כדי לא להפסיד את העזרה היחידה שקיבלו- כסף שיעזור לבייביסיטר, או לנסיעות בתחבורה ציבורית, או לטיפול נפשי לילדים היתומים שנפגעו לתמיד