החג המוזר הזה פקד אותנו באמצע השנה וגרם לבלבול קיומי. בהדרגה איבדנו את מניין הימים, את תחושת החג ואת ההשתייכות לקהילה שלנו. כאשר יצאתי לסיבוב בעיר בתחילת השבוע בקושי הכרתי אותה. מתי המעט ברחוב הלכו לאיטם בארשת פנים קצת אטומה. בקרן הרחוב עסק פקח קורונה בעבודתו כפוית הטובה. הוא עצר צעיר משערי חסד שהתהלך ברחוב כאילו אין מחר, בלי מסיכה ובלי כפפות. השיחה ביניהם לא היתה מלאת אהבה, אחרי הכול, הם אינם נוצרים חס ושלום. אחרי משא ומתן הלך לו האברך, נבלע בין בתי השכונה ונפרד די בקלות מאנשי האכיפה הממלכתיים למראה, שהביטו בגבו המתרחק והולך בשאט נפש. ישבנו על ספסל ציבורי ירוק, שהיה נקי ומסודר, והתרפקנו על קרני השמש. זוהי עונת האביב שבה נולדנו, וימי ההולדת היו תמיד סיכון אקלימי. אני רציתי לשוב הביתה מהר כדי לשתות קפה שחור, טעים וחם. כך גם עשינו והחלפנו רשמים משמחים על מרכז העיר בסוף החורף.
השמחה היתה אולי קצת מוחצנת, אבל היא עצמה דרבנה את תחושת האושר המתון. הסגר קצת נמאס על רוב האנשים השפויים; אני דווקא נהנה מהזמן לכתוב בשקט. בסוף הסיבוב הצנוע התבוננתי קצת בעצי הברוש הלחים ובמחטי האורן הנוצצים בשמש. ברחוב צעדו להם כמה חרדים וסביבם בני משפחה רבים, לבושים חגיגית. תמיד תיעבתי את חול המועד, גם בסוכות וגם בפסח, וצעדות החג הכוחניות רק ליבו את האיבה. אבל הפעם פינתה הקורונה את הרחובות, והשכינה בהם מעין שקט מוזר, לא בדיוק מאיים אבל גם לא שוחר טוב. לא כל החרדים עטו מסיכות, וחילונים לא ראינו בכלל. לא ידענו עד כמה עלינו לדקדק בציות למגבלות, שלא את כולם ידענו בעל-פה. את המסכה לבשתי בדיוק כמו את הציוד הצבאי בחיל הנדסה. היא נשרה מפניי כמה פעמים, כאילו הייתה עלה נידף בעיצומה של השלכת. לבסוף הסבירו לי שעליי להשתמש ברצועות מסביב לאוזניים. מידע חיוני זה האציל עליי קצת שלווה.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 15"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
הרגליים כאבו לי מחוסר שימוש, ודימיתי שהשנים קפצו עליי בזריזות והאטו את צעדיי קצת בזדון. כדרכי במצבים כאלה קיללתי בקול רם אבל הרחוב היה כמעט ריק, וכך נמנעתי ממצב מביך. ממול צעדה אישה נאה שהתלבשה בבגדים נאים וכל מראה נועד להכחיש את גילה. כיוון שהיתה איתי בגן היא הציצה בי ומיד שקעה במבוכה מוחלטת. לא רציתי להעצים את מבוכתה, ולכן התעלמתי ממנה ושמעתי את אנחת הרווחה שהיא פלטה לחלל האוויר. איך להימנע מחידוש ההכרות עם אנשים שפגשתי לפני שנים רבות מאוד? מצבים כאלה תמיד מביכים אותי, וכך שכללתי את מיומנות ההתעלמות. לעתים אוחזת איזו עוברת אורח בזרועי, ומספרת לי בהתרגשות על חוויות אמיתיות או מדומיינות שעברנו יחדיו. המדומיינות היו יותר מרתקות מהאמיתיות, ובדרך כלל אני מהנהן אלא אם כן עוברת האורח חוצה את קו הטעם הטוב.
בפאתי שערי חסד הסתובבו קצת יותר אנשים, וגם משפחות שלמות וילדים רבים. ההורים לא גילו שום סימני חרדה מהקורונה, וניסו ליצור את הרושם שהם מחוסנים מפגעיה. הילדים שיחקו בנעימות וניתן היה לנחש בקלות את תפקודם מחוץ לבית. ההירארכיה היתה גילית, והבנות הגדולות ניהלו בקלות רבה את הבנים הקטנים יותר. אם המשפחה דיברה עם חברותיה באנגלית מזעזעת, שעטנז של עגה ברוקלינית ויידיש ירושלמי. בכל משפט שילבה מלים בעברית, שרק הפכו את סגנונה ליותר גרוטסקי. קיבלתי את הדברים בשוויון נפש. מדקדקים מקצועיים היו אולי מתעלפים אבל לגבי הדיוטות זו היתה חוויה להקשיב לה. בעלה כבר שבע מהפטפוטים ונזף בה בקולי קולות. היא נעלבה מאוד ואפילו בכתה קצת. ריחמתי עליה בגלל בעלה הכוחני ועליו בשל קולה הצורם. בינתיים הם חלפו על פניי, שניים מהילדים קצת בכו אבל ההורים לא התייחסו אליהם. מי שגדל במשפחה חרדית חייב לדעת, שהוא לא הילד היחיד בעולם.
הסיבוב ברחובות דרש כוחות ותעצומות נפש, שלא עמדו לרשותי. לבסוף עמדתי קצת מול ביתו של סבא נוח, שמת כבר לפני עשרות שנים. לא שכחתי אותו, ודמותו המעוטרת בזקן לבן עדיין חרותה בזיכרוני. הוא נהג לכבד אותנו במעדן מקומי הקרוי לדר, שהיה פופולרי מאוד בשכונה. אני סלדתי מהלדר בעיקר אחרי שאחי עוזי הסביר לי שבבית המלאכה פועלים דורכים על חומר הגלם ברגליהם. מאז הרחתי את כפות הרגליים מהלדר, וסירבתי לאכול אותו. אבי כעס. הוא זכר את "המעדן" עוד מאוקראינה והאשים את עוזי על כך שהסית והדיח נגד הלדר. בחצר הקטנה של סבא הסתובבו אנשים אחרים שלא טרחו להסביר לי פנים. גם בגיל צעיר מאוד הבנתי שמגיע סופה של תקופה. השכונה התחרדה יותר, והיתה הרבה פחות סובלנית.
בפינת נחלת צדוק שוחחו ביניהם שני גברים חרדים ביידיש ודנו בפגעי הקורונה. לא הבנתי הרבה אבל היה ברור שהמחלה פקדה אותנו בגלל "חטאינו". הם פזלו אליי קצת בכעס, כאילו אני וחטאיי אשמים בקורונה. מיהרתי לחמוק לרחוב הירשנברג, שגם הוא השתנה אבל היה מאיים פחות. רוב השכנים שהכרתי נטשו את הירשנברג לטובת שיכונים פחות ציוריים במערב העיר. לא הבנתי מדוע עזבו את אחת השכונות היפות בעיר כדי להתגורר בבלוקים העגומים בקרית היובל. המניע שלהם היה חברתי, כמעט פוליטי: הם רצו לנטוש את הגטו החצי חרדי, לטובת גטו חילוני אפור.
לבסוף חזרתי הביתה שמח וטוב לב עד גבול מסוים. הבית היה ונשאר עבורי מקור של חמימות, אוכל טוב וריחות נעימים של אפייה ובישול. הדודים שלנו גרו שם עשרות שנים ורק אחרי פטירתם נמכר הבית לזרים.
הלכתי דרך הירשנברג כדי להמחיש את שורשיי באזור וחרף חילופי האוכלוסין הרגש שלי כלפיי המקום נותר חזק. בקצה הרחוב נתקלתי בחברת ילדות שבדרך נס נשארה בשכונה. היא הצליחה לשמר את חילוניותה ובעלה החרדי כבר נפטר. נעמי נשארה מלאת חן ולא ויתרה על דעותיה ועל אורחות חייה. בעלה תמיד חשש שהיא מתרועעת עם גברים זרים שאותם היא פוגשת במקום עבודתה בקופת חולים. "זה היה נכון רק חלקית", היא צחקקה, ונזכרתי עד כמה מצודדת היא היתה כאשר היינו ילדים. היא חשה בריגשה שפקדה אותי ונזפה בי בחיבה. כמו חברים ותיקים רבים בשכונה, היא זכרה באהבה את התנועה המאוחדת ואת הקן הגדול והיפה ברחוב נרקיס. גם היא חיה בעבר, חשבתי אבל לא שאלתי ולא קיבלתי תשובה.
ירושלמי וותיק
מר ברעם,
אם כל כך מנוכר לך בקרב החרדים מדוע אתה מתעקש לגור לידם ?
מהכרות איתך אני יודע שאתה מעדיף אותם על פני אנשים שגרים בבלוקים עגומים בקרית יובל – הגדרה שחצנית בפני עצמה שדי מאפיינת אותך חרף ההשתדלות שלך להצטייד כאדם פשוט וצנוע – אתה לא.
האמת שגם הסיפורים שלך חוזרים עצמם והשיפוטיות שלך קצת איבדה מהחן שפעם עוד אפיין אותך.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
צר לי. אני לא חושב כמוך אבל זה לא נורא. ישלי תחושה שאתה שפוט של הסיפורים אבל הדעה הקדומה שלך כלפי המחבר מקלקלת את השורה. חג שמח
תושב קרית יובל
חיים היקר
מה לעשות שיש אנשים שאין להם (כמוך) את האפשרות לגור ברחביה או במרכז העיר ולכם הם נאלצים לגור בבלוקים "עגומים" בקרית יובל.
אתה מציג את עצמך כאיש צנוע שחף מכל גינונים אבל מסתבר שאתה ממש לא כזה.
תמשיך לחזור על הסיפורים מרחביה ואנחנו נמשיך להנות בבלוקים העגומים שלנו בקרית היובל.
אולי תספר לנו בפעם האלף על סיבוב בין בתי הקולנוע?
איך אמרו הגשש החיוור "אם יהיה לנו מזל נשמע משהו חדש"
תהיה בריא .
ירושלמי וותיק
אני לא שפוט של אף אחד.
אני בהחלט נהנה לקרוא את חיים ברעם מפני שהוא כותב יפה רק שלאחרונה הוא חוזר על עצמו ולעתים מתנסח בצורה מתנשאת וקצת שיפוטית.
אני קורא כמעט את כל הטורים בכל העיתונים וזה לא אומר שאני שפוט של הכותבים או מסכים איתם.
חג שמח.