סיפור קצר לשבת: זיק של תקווה בנחלאות

כאשר יחזקאל התעורר משנתו הטרופה בבית החולים הוא היה שטוף זיעה ולא רק זיעה. הוא הבין שהאחות תנזוף בו, או לפחות תעשה פרצוף. כיוון שאשתו לא הופיעה במוסד כבר שבוע, הוא רצה לטלפן לבתו היחידה שהתגוררה בבת ים. בלהה ענתה, אבל טענה שהיא לא שומעת אף מלה ובסופו של דבר טרקה את הטלפון. משפחת ידיד היתה אמידה פעם, אבל זה היה בבגדד הרחוקה. היה לו אח אחד ברמת גן ואחד ברומא, אבל הקשר איתם נותק מזה שנים.

תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

האחות הראשית חדוה עברה במסדרונות ונעצה בו מבט ניטראלי, לא חם ולא קר, כאילו היה אובייקט בתוך מבחנה במעבדה. הוא ניסה פעם לספר לה על קורות משפחת ידיד בעיראק, היא דווקא הקשיבה בנימוס אבל כאשר הבינה שאין לסיפור הזה סוף היא פיהקה ורטנה שהיא כבר 16 שעות במשמרת ושאין לה זמן להתעכב. יחזקאל הבין שאין לו עם מי לדבר. האחות הנחמדה יעל קראה לו "חזי" אבל הוא ממש תיעב את הכינוי הזה והטעים שקוראים לו יחזקאל. הנחמדה נעלבה. "תראי מה קורה כאשר מנסים להיות נחמדים עם אלה", אמרה לאחותה בטלפון. שתיהן נאנחו, כאילו קליטת העולים מעיראק היתה מבצע לא פשוט עבורן.

אימא שלהן עבדה במחלקה הסוציאלית בעיריית ירושלים והן גדלו על סיפורים קשים שהביאה הביתה מהעבודה. האם התייחסה לנזקקים באיבה שאותה התקשתה להסתיר. כולם היו בעיניה פרזיטים שניסו לנצל את משאבי המדינה. לכן גם ליעל, האחות הנחמדה, היו הסתייגויות מיחזקאל. הוא היה פקיד בנק בעיראק והתרגל לדבר בנימוס אל הקליינטים, אבל מאביו ירש יחס קצת מתנשא לנשים, גם אל אלה שהעניקו לו טיפולים מצילי חיים. אל האחות האמריקאית החרדית דיבר באנגלית אבל השפה "הקולוניאלית" שלו, שאותה למד מהבריטים לא מצאה חן בעיניי ז'נט. לא היה לו צל של סיכוי לזכות במצעד הפופולריות במחלקה, שממילא היה קיים רק בדמיונו. הוא צעד למקלחת כדי להתנקות וללבוש בגדים חדשים, אבל נפל באמצע הדרך. האירוע הזה גרם טרחה רבה לצוות הרפואי אבל הוא חזר למיטתו נקי ורענן יחסית. יחזקאל ספג מכה וקצת דימם, אבל כל זה היה עדיף על הזוהמה שפקדה אותו בבוקר.

כחודש לפני האשפוז זוּמן לוועדה רפואית במוסד לביטוח לאומי. הוא ניסה לשפר קצת את תנאי חייו וביקש להעלות את הקצבה או את הבטחת ההכנסה שלו. הוא נתקל בפנים חתומות, משל נתפס זה עתה בגניבה מחנות מזכרות. דווקא העובדת הסוציאלית היתה אדיבה ובסופו של דבר קיבל תוספת קטנה. הוא ידע היטב שסכום הכסף הנוסף שיקבל בכל חודש היה זעום עד לגיחוך אבל שמח על מה שחשב למחווה של רצון טוב מצד הוועדה.

עברו שנתיים מאז שנאלץ להתפטר ממקום עבודתו במחלקת הניקיון של העירייה. הוא לא פוטר אבל הבוס שלו סיפר על הידיים הרועדות שלו וטען ש"עבודתו הקשה של ידיד מקצרת את חייו". הוא העדיף פיצויים על עבודה משרדית, וקיווה לפתוח חנות מכולת קטנה בפאתי שכונת נחלאות. הוא רץ כמה חודשים אחרי רישיונות ואישורים וסופו שגמר נואש. הרגליים הציקו לו; הוא זנח את רעיון המכולת, ישב לו לעתים באחד מכוכי הקפה בשוק העיראקי בשוק מחנה יהודה. המחשבה שחייו בעצם נגמרו הציקה לו. אשתו חני התעלמה ממנו כמעט לחלוטין. היא פגשה כמעט בכל בוקר את חברותיה בקניון מלחה, והתלוננה על בעלה "הבטלן". כמה חברות טענו שיחזקאל היה תמיד גבר חרוץ שהכניס כסף טוב הביתה, אבל חני לא השתכנעה. שנים רבות טענה שריח נורא נדף ממנו כאשר נכנס הביתה, ולא תמיד היה לו כוח להתקלח מיד. לדעתה, הוא פשוט ריחם על עצמו. מגבר נאה ואוהב חיים הוא הפך לנגד עיניה לאבק אדם. כאשר ניסה להתקרב אליה לפעמים היא דחתה אותו פיזית, בשתי ידיה.

בשוק העיראקי פגש את חברתו מהתיכון מרי לוי. היא היתה אלמנה, אבל שרידים מיופייה האגדי עוד נותרו בפניה המקומטות. הם דיברו על כל נושא אפשרי, מרי היתה בקיאה מאוד בפוליטיקה ובקולנוע, ואף החליטו להימנע הפעם מהצבעה בבחירות בכנסת. חני ידיד התכוונה להצביע שוב בעד ביבי, אבל בעלה יחזקאל החליט להחרים אותו הפעם. אשר למרי, היא היתה קומוניסטית בעיראק וחילקה כרוזים שסיכנו את חייה, אבל בעשרים השנים האחרונות לא הצביעה כלל. יחזקאל חקר אותה קצת, אבל לא קיבל תשובה ברורה. אולי חששה, כך חשב, להודות שהיא תצביע בעד "הערבים".

כאשר הגיע לבית החולים לא שמע דבר גם ממרי. היא תמיד חששה קצת מחני וראתה ביחזקאל חבר אבל לא מאהב. "לא אתחיל עכשיו במשחקי קנאה: "יכול להיות שיקרה משהו בינינו פעם, אבל לא עכשיו". בבית החולים אמרו לו שהוא לקה בדלקת ריאות. הוא הועבר ליחידה לטיפול נמרץ כי התקשה מאוד לנשום. אחר כך עבר למחלקה הפנימית ושם קיבל תרופות ואפילו נח קצת. אשתו חני טלפנה אליו ביומו הראשון בפנימית ד', ואמרה לו שהיא עוברת לגור עם "ידידהּ" אמנון. הלשון הנקייה שבפיה לא שינתה דבר. יחזקאל הבין היטב במה דברים אמורים ולא שקע בעצבות שלא לדבר על דיכאון. עתה רצה רק לצאת מאושש מבית החולים.

ביום השלישי במחלקה הציץ לחדרו איש מוכר, אבל יחזקאל לא זיהה אותו מיד. רק כאשר האיש המבוגר הציג את עצמו הוא נזכר. זה היה הרופא של הפלוגה שלהם במילואים, ד"ר אורי לב. "קראתי במחשב שאתה כאן", אמר ד"ר לב, "אתה זוכר אותי עכשיו"? יחזקאל חייך, הוא תמיד חיבב את הרופא, שעבד עכשיו במחלקת האורתופדית בשערי צדק. הרופא לא רק שאל לשלומו, אלא גם בדק את הגיליון שלו ואמר לעמיתיו שאולי כדאי להוציא את יחזקאל מבית החולים. הוא סבר שיש לחולה דיכאון, ולא יותר מזה. הוא זקוק לכדורי הרגעה מסוימים ולמנוחה בביתו וד"ר לב, שזכר את יחזקאל מהפלוגה כחייל מעולה וחברי, הסיע את האיש מבית החולים לביתו, נכנס איתו לדירה ואף ירד לסוּפּר לקנות את כל הדרוש. אחרי שיחה ארוכה עם יחזקאל נסע ישר לשוק העיראקי וחיפש את מרי, שעבדה שם באחת החנויות. "בואי איתי לבקר את יחזקאל בבית", אמר. היא קצת היססה ואז הוא סיפר לה שחני עזבה. מרי נעצה בו עיניים מלאות אור ונסעה איתו אל יחזקאל.