בשנת 1960 היה רק רמזור אחד בירושלים, בפינת המלך ג'ורג' ורחוב יפו. אסף וחבריו נהגו להיפגש "ליד הרמזור" לפני שהלכו לאכול סופגניות או צ'יפס בקפה אלנבי. תמיד הגיעו לשם הרבה בנים ומעט מאוד בנות, כך שבני התשחורת נהנו מחופש מלא לנעוץ מבטים בכל הבנות שחלפו ברחוב. אסף, שאהב היסטוריה, נהג לקרוא את הכתובת מימי המנדט בפינת הרחוב, שחגגה את יום הולדתו של המלך ג'ורג' החמישי. היא קיימת באותו מקום גם עכשיו, ואסף המבוגר ביקר שם עם ילדיו ואחר כך גם עם נכדיו. הוא לא אמר להם דבר על תמר, שהיתה אחראית ישירה לכל הריגושים שתקפו אותו בפינת הרחוב.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת11"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
תמר כבר נפטרה ממחלת לב, אבל אסף זכר הכול עליה. את גופה המושלם, את חדוות הנתינה שלה ואת חיוכה המאיר. היא לא היתה חברה בתנועה ורוב חבריה היו דתיים, עד גבול מסוים. בבית הספר הדתי-מתון שלה נחשבה לאלילה. כולם חמדו אותה ואף הצטערו שבחרה דווקא בנער חילוני למהדרין. הם בילו בנעימים בחסות החורף הירושלמי החשוך, אכלו ב"פנינת המזרח" ברחוב בן יהודה לא חשבו כלל על העתיד. אסף התגאה מאוד בתמר, והם דקלמו ביחד את נאומו של מארק אנתוני במחזהו של ויליאם שייקספיר, "יוליוס קיסר". תמר היתה מלאת חן, לא רק יפה, והרומן שלהם היה מפורסם בכל רחבי העיר.
הוא נמשך גם כשאסף הלך לצבא וחופשות השבת שלו דמו לירח דבש. תמר פיצתה אתו על הסבל שנחל בגדוד, על ההשפלות ורמיסת צלם האדם. אסף היה הבחור הכי יפה בגדוד שלו, שזוף וזקוף קומה ועיניו החומות הגדולות ליטפו את העולם באהדה. כל זמן שתמר קיימת, הוא היה מסוגל להמשיך חרף עוינותם של המפקדים. אסף נוכח לדעת שדווקא השנאה (ההדדית) הזאת מפיחה בו רוח חיים. הוריו לא אהבו את תמר שהיתה קוקטית מדי לטעמם המיושן. הוא הבין לליבם, אבל האהבה הייתה מעל הכול. הוא התגעגע אליה מאוד בצבא, אבל כאשר הפלוגה חגגה את סוף אימוני החורף תמר הופיעה שם "בכל הדרה" כפי שכתוב במגילת אסתר. הופעתה במסיבה האדירה מאוד את יוקרתו של אסף. הוא היה אולי קצת חנון, אבל סרטי הוליווד הרגילו את כולם להעריץ את הבחור שזכה בנערה הכי יפה.
לקראת סוף השרות עבר אסף לבסיס יותר נוח והיה פופולרי מאוד. כמה בנות לטשו אליו עיניים אבל חדלו כאשר תמר הופיעה בבסיס. היא לא התגייסה לצבא בלחץ הוריה, אבל זיקתה לדת נחלשה. כמו ביוון העתיקה היא העדיפה את מנעמי הגוף לכל סוגיהם. כאשר הלכה לאוניברסיטה העברית ללמוד ספרות עטו עליה כל הזאבים. קשה לומר שהיא היתה אדישה נוכח החיזורים הלוהטים שהיא נענתה להם חלקית, פה ושם. אסף הבין שהיא חומקת בהדרגה מידיו אבל בכל הפגישות בסופי השבוע היא היתה לוהטת כרגיל. בחופשת הקיץ היא נסעה לבני דודים בנהריה ושם חגגה לא רק את יופייה אלא גם את מיניותה.
אסף חיכה לה בכיליון עיניים אבל היא נעצה בו מבט מקפיא והעדיפה ללכת לבית הוריה. רק מקץ כמו ימים היא הפציעה בביתו, הניחה לו ליהנות מגופה השזוף אבל סירבה לספר לו על נהריה. ביום השחרור מהצבא הגיע אסף לבית הוריו ולא טרח ליידע את תמר שהוא בבית. הוא הבין שהגיע זמנו להמשיך בחייו גם בלי נוכחותה. הרומן בעצם נגמר. אסף עמד לעתים ליד הגדר בביתה של תמר באבו-טור אבל לא העז לדפוק בדלת. חלפו השנים, כל אחד מהם הלך לדרכו ונהנה מילדיו. אבל הרמזור בפינת הרחובות המלך ג'ורג'-יפו שימש כתזכורת, שתמר איננה שייכת לו. הוא זוכר רגעים יפים, ימי הולדת וחגים אבל הרמזור לא היה עוד עמוד האש שמלווה אותו בחייו.
לא סיפור אהבה
זה לא סיפור אהבה אלא פרשיית התאהבות.
אהבה אמיתית היא אהבה יומיומית – שנשארת, מתעצמת עם הזמן, אינה תלויה בדבר ואינה בטלה מדבר.
דצי
מי נותן אישור לסיפורים מזעזעים כאלו?!?!