סיפור קצר לשבת: בין שערי צדק לרחוב אגריפס

בשעה 11 בדיוק ביום שני קיבלה בכורה ידיד את מכתב השחרור שלה מהמחלקה האורתופדית בשערי צדק. היא עברה ניתוח קשה, עדיין סבלה מכאבים ואפילו בכתה קצת. היא ידעה שאף אחד לא יקביל את פניה ביציאה. אחיה היחיד כבר מת והבנות שלה לא טרחו אפילו לטלפן. היא נסעה לביתה ברחוב אגריפס במונית והשתדלה לרסן את אנקותיה מחמת מבטו הזועם של הנהג. היא לא ציפתה למאור פנים והבינה שאפילו חמלה אנושית פשוטה איננה באוצר המושגים של הנהג. בבית החולים דווקא אהבו אותה, והיא שאבה מכך כוחות ותעצומות נפש.

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת10"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

בכורה היתה מכוערת מאוד, וזוהי היתה גם תדמיתה העצמית. היבלת השחורה באפה לא הוסיפה לה חן, ובמקום ציבורי כמו בית החולים היא השתדלה להצטנף בתוך עצמה, כאילו למזער את דמותה לבל יבחינו בה. האחיות בבית החולים חשבו שהיא מגזימה. היה לה חן טבעי שופע, חיוך נפלא ועיניים טובות. היא הודתה להן על כל מחווה וכל מאמץ כאילו היתה אורחת בבית מלון. את הכאבים סבלה באומץ לב רב, והצוות במחלקה קצת הופתע מכך שהיא לא ממהרת לחזור לביתה. כשהגיע היום לצאת היא חייכה באומץ הלב הרגיל שלה, ויצאה אל הקור הירושלמי בשלווה, כמצוות אנשים מלומדה. המתנדבת במחלקה איילת בכתה קצת, אבל רק אחרי שבכורה יצאה. היא התבוננה בנוף הירושלמי הרטוב ואמרה לעצמה שוב, שלא תצליח לחיות בשום מקום אחר. השכנה הצעירה יעל אמרה לה שעליה להנעים לעצמה את השנים האחרונות. בכורה הפנימה את המסר. כל זמן שאני לא למעמסה על זולתי, אהיה בסדר, אמרה לעצמה בעברית היפה שלמדה בבית הספר למל, מול קולנוע אדיסון. בעלה של יעל, זימי, הגיע לביתה של בכורה בשליחות אשתו, והציע עזרה. הוא היה באמת חביב, קנה לבכורה כמה מצרכים, בדק שהטלוויזיה שלה פועלת כהלכה והלך לדרכו.

במשרד שבו בכורה עבדה ככתבנית לא ספרו אותה. במקום פרחים קיבלה טלפון מהבוס. היא רצה לדעת מתי תוכל לחזור לעבודה, היה יבש אבל לא עוין ולא שאל אפילו פעם אחת לשלומה של בכורה. היא חייכה לעצמה. "הבוס מתחיל עם כל הבנות במשרד, ורק עליי פסח. תודה לאל על היבלת באפי". יאיר, בנה של השכנה יעל, נהג לקנות בשבילה מצרכים ותרופות תמורת תשלום צנוע. דווקא הוא חשב שבכורה היא אישה יפה ומיוחדת ותמיד נהג בה בהדרת כבוד. בסניף הליכוד בעיר ביקשו ממנה להתנדב ביום הבחירות אבל היא הבהירה שמחלתה לא תאפשר לה לעבוד. היא עצמה היתה אמביוולנטית. בבית החולים פגשה זקנות לא מעטות במסדרון, ואפילו הילדות החמודות מההתנחלויות דיברו בטינה על ביבי בשל אורח חייו בצל הפקרת תקציב הבריאות.

במפתיע קיבלה מכתב מאחותה פלורה, שהתגוררה בסידני, אוסטרליה. פלורה שמעה על מחלתה של בכורה מבן-דודה ושלחה לבכורה סכום כסף גדול "עד שאוכל לבקר אותך בירושלים". בכורה התעודדה, הלכה אפילו לקוסמטיקאית שהסוותה קצת את היבלת באפה. יאיר אמר לה שהיא נראית נפלא ונענה בחיוך המפורסם של בכורה. הוא הלך לחדרו והזה עליה עד שהתעשת ואמר לעצמו ששכנתו היא גברת אמתית, ושיש להתייחס אליה בכבוד. בכורה היתה מוטרדת משיחה שקיבלה ושזימנה אותה לפגישה דחופה בבית החולים. היא החליטה להדחיק את הסיפור המפחיד והחדש הזה, התעלמה מהזימון אבל אז טלפן אליה הרופא החביב עליה במחלקה האורתופדית. משהו שנמצא בבדיקות הדם שלה מחייב חקירה נוספת. היא הבינה שעליה לציית. אני לא ילדה קטנה, אמרה לעצמה, ונסעה לשערי צדק. איזה קול פנימי לחש לה שאם היא תתאשפז אז אור השמש והדירונת שלה באגריפס לא יחכו לה. בחדר המיון בילתה רק כשעה ואז העבירו אותה דווקא למחלקה האונקולוגית. בכורה הבינה היטב את משמעות הדבר ושקעה בשתיקה ממושכת. במחלקה אמרו לה שהרופאים חושדים שיש לה סרטן דם. לבה קפא רק לרגע, והיא האזינה בנימוס לאנשי הצוות שהסבירו לה שעליה לעבור סידרת טיפולים קשה. בכורה ביקשה כמה ימים לחשוב על כך אבל דווקא אבי, שדמה מאוד לרופאים מסדרות הטלוויזיה, הסביר לה בתקיפות שאין לה ברירה. היא ביקשה חופשה ליומיים כדי "לסדר כמה עניינים דחופים", ונסעה לביתה ל-48 שעות. היא קראה קצת על המחלה בגוגל, הבינה שדינה נחרץ וחשבה לרגע על נסיעה לאוסטרליה אבל העייפות הכריעה אותה. יעל ויאיר לחצו עליה לחזור לבית החולים, והיא צייתה.

היא לא התנגדה לטיפולים, לא היה בזה שום טעם. תחת זאת נמנמה או ישנה ברוב שעות היום. רק יאיר הגיע לבקר אותה, אבל הוא בכה כל הזמן ולבסוף ביקשו ממנו האחיות לחזור לביתו. כך נשארה בכורה לבדה. מהמשרד שלחו לה זר פרחים צנוע, שדווקא שימח את לבה. היא קלטה שמסביבה מתים חלק מהחולים, אבל היא הדחיקה כל מחשבה על כך. ואז הגיעה פלורה מאוסטרליה. היא בכתה קצת ליד מיטתה של בכורה אבל עד מהרה התעשתה. שתיהן באו ממשפחה של אנשים חרוצים וקצת נוקשים ופינוק לא היה מעולם על סדר היום בבית. פלורה התגוררה בדירתה של אחותה, התיידדה עם השכן יאיר ועם אמו יעל והרגישה באגריפס כמו בבית. בבעלה של פלורה נשאר באוסטרליה. הוא דווקא חיבב את בכורה אבל הטיסה הארוכה לישראל לא משכה את לבו. "היא יכולה למות גם בלעדיי"\ אמר לפלורה בחוסר הטקט שאפיין אותו מאז ומתמיד. בכורה היתה באמת חולה אנושה, פלורה תרמה לה דם והתעלפה מיד. היא חזרה העירה חיוורת כמו סיד, ויאיר דאג לה לבגדים ולאוכל.

לבסוף בכורה דעכה; לא נותר בה כוח לחיות והיא התמסרה למוות בתשוקה מפחידה. פלורה דאגה לכל הסידורים, ולהפתעתה הגיעו מנחמים רבים להלוויה בגבעת שאול. חלקם ביקרו גם ב"שבעה" ודיברו על אצילות רוחה של בכורה. פקיד אחד מהמשרד שניהל פעם רומן קצר עם בכורה דיבר עליה באהבה רבה. זה הפתיע מאוד את פלורה, שלא שמעה מעודה על האיש הזה. יאיר תיעב אותו וקינא בו, אבל כל זה היה נחלת העבר. בכורה הותירה חותם במשרד של חן, נדיבות ומאור פנים. פלורה הקשיבה לדברי השבח על אחותה, דמעה קצת ושתקה. היא נשארה בירושלים עוד כמה ימים, בילתה בחברתו של יאיר שהיה כבר בן 15. בכורה היתה אהבת חייו של יאיר (לפחות בינתיים) אבל גם פלורה היתה נחמדה וחמה.

• תושבים ברמות זועמים על העומס התחבורתי
• בשכונת מקור ברוך מעדיפים את ברקת על פני ליאון
• הירושלמית שסרסרה בשתי בנותיה
• מה יקרה לבעלים של הפיטבול שהרג בן שלוש?
• המבצע המשטרתי שהוכיח: הירושלמים לא עוזבים את הנייד
• תכירו – העיוורת הירושלמית שמסייעת לחולי סרטן
• ההתחדשות העירונית בבית שמש: התוכנית החדשה שאושרה
• תקיפת הילדה בת ה-9 בביתה בבית שמש: החשוד נעצר