כאשר חזרתי מבית החולים שערי צדק בסוף השבוע שעבר הייתי מותש ומובס. הרגשתי שכל תלאה נוספת תהיה הקש שישבור את גב הגמל, אבל אשתי נאלצה לבשר לי שאחי הצעיר מנחם נפטר, וכדרכי לא דמעתי. רק נשמתי בכבדות כפי שעשיתי בכל השבועות האחרונים וניסיתי לשווא להפנים את הבשורה. כל מנגנוני ההגנה שלי עבדו בקצב אחד עד שהצלחתי לישון. השינה היא מנגנון ההגנה החשוב ביותר, אבל ידעתי שיעברו כמה ימים עד שאתעורר משרעפיי ואקלוט שאחי הקטן איננו עוד. לקראת הבוקר ניסיתי לשוות את קלסתר פניו כנגד עיניי, וראיתי רק נצנוץ קטנטן של עיניו הכחולות-ירוקות. דקה לפני שצלל לתהומות הנשייה התעקש לדבר איתי ואמר בפשטות: "חיים, זה הסוף". זה היה פחות דרמטי מהמשפט השבועי שלו, "וסטהאם שוב הפסידה". מותו לווה בעוד הפסד לקבוצה מליגה נמוכה יותר. קיללתי את המנוצחים וגם את וסט ברומיץ' אלביון שסילקה אותנו באדנות מביכה מהגביע.
הוא הספיק לקרוא את ספרה המעולה של תמר גוז'נסקי וכרגיל חלקנו לה שבחים. ספר שרק אחד משנינו קרא היה בזבוז הון רוחני ואינטלקטואלי; ספר ששנינו קראנו היה ממשות צלולה, מדוסקסת עד תום, נכס צאן ברזל חדש של שנינו. בלונדון נהגנו לקרוא ספרים מבריקים שכתבו אנשים מחוננים ממעמד העובדים שלעגו לסנוביזם של האריסטוקרטיה הימנית שהנפיקו את השטויות שלהם במבטא שכבר עבר מן העולם. את הסופרים שאהבנו לא הכירו אז בישראל אלא אם כן הפכו לסרטי קולנוע פופולריים בשחור-לבן, עם שחקנים כמו אלאן בייטס, גלנדה ג'קסון, טום קורטניי וסטנלי האריס. אנחנו למדנו ביחד את הרקע, קראנו ביקורות בניו-סטייטסמן או הגארדיין וקיללנו את הרדיקלים מהמעמד הבינוני, שהעזו לחדור לשורותינו ולשאול את אורחות הכתיבה שלנו.
חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)
כך התגבשה האהבה לווסטהאם יונייטד המזרח לונדונית, על כל המאפיינים המעמדיים שלה. חווינו התנסות מושלמת שאין דומה לה. הפכנו את ההובי שלנו לאמונה טוטאלית ולאורח חיים. אני שמרתי לי גם את ברצלונה הקטלונית, כדי ליהנות מיפיפיותו של הבל באוהלי שם. הלכנו יחד לראות את פסטיבל וודסטוק בקולנוע אמפייר בפיקדילי. הבנו באותה שנייה עצמה שהנכסים של מעמד הפועלים נמכרו לבורגנות הנהנתנית. מאז התנסינו בבגידות מכל הסוגים, ועזרנו אחד לשני להמשיך הלאה. חידדנו את האינטלקט, שרנו את המוסיקה, קראנו את ביטאון המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית והתרחקנו מהציונות. מפעם לפעם מנחם האימפולסיבי כעס עלי, לקח לי חודש להבין את הסיבה ועד אז הוא חזר לעצמו, נמלך בדעתו וחיזק את הקשר.
הוא קרא כל מלה שכתבתי בכל העיר, העיר הערות אוהדות או "הסביר" לי שאינני שונא די הצורך את ארצות הברית. במשך יותר מ-40 שנה נהנינו ביחד החלפנו רשמים ודעות (חבל היה על הזמן; הן היו כמעט זהות) והפכנו מליברלים חסרי חוט שידרה לאנשי שמאל אמתיים.
מעבר לכל שררה בינינו אהבה מופלאה, יחס של אהבה חסרת פשרות לילדים ולנכדים ושנאה וגועל כלפי עושק וגזענות. המשפט הפלקטי "יהי זכרו ברוך" לא יסכון פה. גם הטחה כלפי העולם מדוע גזלתם אותו לא תועיל. אחי, אחי לעולם לא אקבל את לכתך. נופלים ההולכים ראשונה.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת10"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יהי זכרו ברוך
יואלה
חיים ברעם היקר, התרגשתי לקרוא את שכתבת על אחיך מנחם. הלוואי ויכולתי לבטא כך באהבה ובפשטות רגשות.
שלמה
מקנא שהיו לך יחסים כאלה עם אחיך
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יפת, לא הבל. חיים
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
נכון, מצטער
קדימה הפועל
משתתף בצערכם