"חיכיתי רק לרגע שאוכל לכתוב שוב"

שוב מצאתי את עצמי בבית החולים "שערי צדק", והפעם האשפוז חייב הרבה טיפולים, מהם כואבים מהם מפחידים. חדר המיון היה הומה כרגיל, ושוב השתאיתי מעבודתם המסורה של כל אנשי הצוות. בתנאים בלתי אפשריים, כאילו היינו בעולם השלישי, עומלים יחדיו יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, ומצילים חיים בלי משוא פנים.

בערב שורר באולם שקט יחסי, שנקטע על ידי המוניטורים הרבים שמשמיעים מוזיקה פראית משלהם. לבנות הנאות מהשטחים קוראים בשמות כמו "הודיה", "גאולה" ואפילו "נעורה". הבחנתי שהן נוהגות היטב בכל החולים, יהודים וערבים גם יחד. ממיטה שכנה שמעתי קול רועד קורא בשמי. אוהד הפועל מלא הומור מריר. "חבל שלא אהיה כאן כאשר נזכה באליפות" ,"אמר, "אולי גם הנכדים שלי כבר לא יהיו כאן". הקשבתי בשקט, נשימותיי הבלתי סדירות קצת הציקו לי, אבל הקקפוניה של המכשירים החשמליים היתה נוראית. כאשר כמה מהחולים החלו לזעוק מכאב המקום הפך לעמק הבכא. לא לכולם היתה אוזן קשבת. האחיות והמתנדבות עבדו בפרך והרופאים לא ידעו ממי להתחיל. מהמסדרון הופיע המסומם התורן, שאותו ראיתי גם באשפוזים קודמים. הוא דרש את הסם שלו בקולי קולות, ותחינותיה של אחת המתנדבות נפלו על אוזן ערלה.

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת10"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

המסומם דיבר עברית מצוינת, אבל הטון והתוכן של דבריו היו בלתי ניתנים לעיכול. הוא טען שימות בקרוב, בגלל קמצנות הממשלה. "יש לכם את כל התרופות שלהן אני זקוק", זעק, "אבל שר האוצר סירב לתת לכם להנפיק אותם לנצרכים". לעובדים בחדר המיון לא היה מושג באיזה תרופות מדובר וגם הקשרים שלהם עם משרד האוצר היו רופפים. לבסוף הגיעו שני אנשי אבטחה, גדולים ובריאי בשר. האיש קצת נרתע טען שאיננו מפחד "אפילו מעוג מלך הבשן", אבל נסוג למסדרון שממנו הגיח שעה קודם לכן. האחות לידי אמרה שאסור להפריע לאנשים חולים בצעקות כאלה ונראתה מזועזעת בעליל. "הוא יגיע שוב", נאנחה, "לאנשים כמוהו אין תקנה".

נבואתה התגשמה מהר מכפי שציפינו. בתוך כמה דקות הפציע שוב, עם אלת בייסבול גדולה בידו הימנית. העובדים כמעט נמוגו לתוך הקיר מרוב פחד. לבסוף הניח את האלה על הרצפה, הרים את שתי ידיו ולחש שהוא זקוק ל"תרופה" שלו. בלי האלה ובלי הצעקות הוא היה עוד יותר מאיים, אבל אחד המאבטחים אזר אומץ, הרים את האלה מהרצפה וביקש מהמסומם בקול שקט לעזוב את המקום. האיש הלך בלי הסם, והאחות הוותיקה והידענית פסקה שהוא ישוב.

רק אז נרדמתי לכמה שעות, גופי דאב מרוב דקירות, אבל למעט המוניטורים שרר שקט בחדר המיון. כאשר פקחתי את עיניי באמצע הלילה ראיתי שחולה ישיש אחד נועץ בי עיניים מבלי להוציא הגה מפיו. לפתע קם הזקן ממיטתו, והתיישב על כיסא קצת רעוע. "אתה איש חשוב", אמר, "וקרוב מאוד ללבו של אבינו שבשמים". הפנמתי את המידע הזה בקורת רוח מתונה והתבוננתי בו בשקט. האיש נראה כמו אחד הנביאים בסרטים התנ"כיים האמריקאים. הוא קם, נשען על מקלו ואמר שאני נראה עייף מאוד והבטיח לדבר איתי בפעם הבאה. חייכתי לעצמי; "הפעם הבאה" לא נשמעה לי מציאותית. מה גם שקולה המתכתי של אחת האחיות המבוגרות יותר חתך את הסצנה ממש לקראת סופה. היא גערה בזקן, טענה שאסור להפר את שלוותו של "מר ברעם" שהוא חולה לב ועתיד להיות מועבר מחר למחלקה הקרדיולוגית. האיש התנהל למיטתו בכבדות, נאנח קצת ונעץ בי מבט סתום, עד שעצם את עיניו ונרדם. השקט ששרר בחדר המיון לא הרגיע אותי. עתה תקפה אותי הזיה, ספק חלום ספק עלילה מקפיאת דם שסיפרתי לעצמי. בבוקר הגיע אח ערבי שקט ומכובד למראה, ועליתי לקומה 10, מעמק הבכא לפסגות האלפים.

אין שום דמיון בין חדר המיון, שמעצם טבעו נועד לשנע את החולים ולאו דווקא להבריא אותם, למחלקה הקרדיולוגית. הובילו אותי לחדר יפה ומסודר, רק עוד שני חולים שכבו בו, והאווירה היתה כמעט פסטורלית. עד מהרה עטו עליי אנשי הצוות הרפואי, הקיזו את דמי ובדקו את כל חלקי גופי. כולם היו נחמדים מאוד אבל חשתי שאיבדתי לגמרי את שליטתי על עצמי, על גופי ועל גורלי. כמו בכל יום הגיעה אשתי בבוקר ונשארה איתי עד הערב. היא האצילה את חינה הרב על החדר, ובזכותה קיבלתי יחס חם מכולם. היא ליוותה אותי גם לטיפולים הלא נעימים. בעיקר חששתי מהליך ששמו "היפוך הלב", שאיננו אלא היפוך קצב הלב. אנשי הצוות קירבו אל חזי מעין מגהץ לוהט אבל זה נעשה בהרדמה ולא חשתי דבר. "פרפורי הלב" שלי נחלשו, והדופק שלי חזר לתקנו בפעם הראשונה מזה חודשים רבים.

הצוות חיפש גם קריש דם בלב באמצעות צינור דרך הוושט. עברנו גם את זה. הייתי מותש לחלוטין, אבל מצב רוחי היה סביר. חיכיתי רק לרגע שאוכל לכתוב שוב. לא נגעתי באוכל, לא במגש החיוור מבית החולים ולא במאכלים טובים שהביאו בני משפחתי. לא התחשק לי אפילו לראות כדורגל. כך בהיתי בספר המעולה "השמאל העצמאי בישראל 1973-1969", ששלחה לי ידידתי סמדר נהב (קמינר). הריכוז שלי לא היה כתמול שלשום, אבל בכל זאת נהניתי מהטקסט ומהתמונות. בערב, אחרי שאשתי הלכה, התייצב ליד מיטתי קשיש חילוני למראה, וישב לידי מבלי לשאול רשות. הוא היה מוותיקי סולל בונה, ממעמד "היציבים" המיוחס ועתה מצא את עצמו מרושש כמעט לגמרי. אשתו הכריחה אותו לקנות בית בנחלת צדוק, שהפך עתה למציאה גדולה. אבל האיש חש עני ומקופח, נבגד על ידי "חברת העובדים" שהפכה אותו מאזרח גאה בחברה סוציאליסטית ל"אבק אדם". הוא לא נראה לי בכלל אבק אדם, אלא כאיש ממורמר שמתקשה למצוא אפיקים לזעמו. אחות אחרת, צעירה וחרדית, גירשה גם אותו מהחדר. הוא רק התבונן בי ביותר משמץ של אכזבה.

בלילה פקדה אותי מסכת של הזיות, שהצוות קרא לה "דיליריום". אחות הלילה סירבה לומר לי על מה דיברתי, והחלטתי להסתפק בדברים האלה. היא הביאה לי תה, פחות דלוח מהרגיל בבית החולים, ישבה לידי והסתכלה בי בעיניים טובות. בבוקר הודיעו לי שעליי לעבור עוד סדרת בדיקות, והם עמדו במילה שלהם. דימיתי שכל בית החולים התאסף ליד מיטתי וכולם נעצו בי מחטים חדים. כאשר נרדמתי בעיצומו של יום הם הניחו לי. אחר כך קיבלתי הודעה שאני יכול ללכת הביתה. אחרי עשר דקות של נסיעה במונית הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה.

• ביקור המנהיגים מרחבי העולם: ההנחיות המיוחדות שקיבלו בתי הספר בירושלים
• ביקור המנהיגים מרחבי העולם בירושלים: אלה הכבישים החסומים
• המכרזים החדשים – פארק תעסוקה, קניון ובניין משרדים בבית שמש
• חמישה אירועי 'סיום הש"ס' בעיר לא מספיקים? עיריית ירושלים תקצבה אירוע בתל אביב