סיפור קצר לשבת: יום אחד בירושלים

כבר מזמן לא יצאתי לשוטט סתם כך בעירי האהובה ירושלים והפעם חמקתי לי החוצה, ולא ידעתי בעצם לאן אני הולך. רציתי מאוד ללכת בעיר שעות מבלי שאף אחד יפנה אלי, אבל מקל ההליכה שלי מושך תשומת לב. אני מת לוותר על המקל, אבל הרופאים ואפילו בני משפחתי מתעקשים שלא אצא בלעדיו. המקל איכשהו מסמן אותי: הנוסעים באוטובוס מפנים לי מקום ואפילו במסעדות האהובות עליי אני נתקל במבטים מלאי חמלה של מלצריות צעירות מאוד, שהיו יכולות להיות נכדותיי. גבר אחד ממרכז הליכוד ניגש לשולחני ושוחח עמי בחביבות. הוא תיאר באריכות את מחלותיהם של בני משפחתו, וגם את הלווייתה של גיסתו, שהיתה אולי מרשעת אבל הוא בכל זאת הצר על מותה. אחר כך דיבר בעדינות שנגעה ללבי אודות מותו של מנחם בגין. חבר המרכז אהב את בגין כאילו היה בן משפחתו ואולי אפילו יותר מזה, בהתחשב בכך שהוא קרא לגיסתו המנוחה "מנוולת".

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת8"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

אני כבר חולה מהחנופה לבגין המנוח, שאותו לא אהבתי כלל. אבל חבר המרכז נשמע כן לחלוטין. בינתיים הצטרף אליו עוד עורך דין ליכודניק, שסיפר אף הוא על אבלו הגדול על בגין, "שלא שכך כלל מאז מותו". הם ניסו לחשוף אצלי רגש דומה על דויד בן גוריון, אבל העלו חרס ידם. בגין הוא אולי מוקד להזדהות רגשית של ירושלמים מן השורה אבל בן גוריון היה פופולרי בעיקר בקרב עסקני מפא"י, שמזמן תמו לגווע ולא הורישו את פולחן "הזקן" לדור צעיר יותר. כשהלכו הליכודניקים נזכרתי מיד באסיפה לזכרו של בן גוריון באולם מיטשל. הכרתי רבים מהמשתתפים ונאלצתי להודות בפני עצמי, שכמעט כולם כבר נפטרו. גלגלתי על לשוני את השמות, החל מאהרון חיים כהן דרך יוסף בלברג לרפי בלווא, וקלטתי מיד שהם הסתלקו ולקחו עימם את הוויית חייהם. בן גוריון מת ורוב אנשיו מתו עמו, ולא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. ברחוב הלל פגשתי עסקן קצת יותר צעיר, אבל גם הוא נראה חולני למדי. הוא לגלג קצת על מקל ההליכה שלי, אבל זה לא ממש הרגיז אותי. העסקן עדיין סבור שעם איוש קצת יותר נבון מפלגת העבודה היתה בשלטון. "מדוע אחיך (עוזי) לא בעניינים?" שאל כצפוי. הסברתי לו בסבלנות שלא היתה לי שעוזי כבר בן 82, ומגיע לו לנוח מכל התככים. העסקן נעלב. התככים היו חלק מדרך חייו מאז שסיים את הצבא. לעתים חתר עם שמעון פרס נגד יצחק רבין או לחילופין עם אנשי רבין נגד פרס. אמרתי לו שעל כל זה עבר הכלח, והוא הביט בי בעיניים חומות נעלבות, שהזכירו לי מאוד את הכלבה החמודה שלנו פיבי.

חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)

מרחוב הלל התנהלתי במעלה רחוב בצלאל וכמה אוהדי הפועל מהאסכולה הישנה העירו לי על המקל. זה העונש שלך על קטמון אמר לי אחד מהם. הסתפקתי בחיוך. אני אוהב את האוהדים האדומים, גם את הטיפשים שביניהם. הטיפשות מקננת בכל היציעים, של כל הקבוצות ודווקא קטמון התברכה באוהדים חכמים וסובלניים. התעכבתי קצת כדי לשוחח עימם. הם איחלו לי "בשורות טובות" בסגנון הירושלמי הישן.

חציתי את שכונת זיכרונות היפה בדרך לשוק. קשה לומר שהפכתי לחובב שוק קלאסי. הרעש והלכלוך מפריעים לי, אם כי המצב השתפר מאוד לעומת ימי ילדותי. באגריפס נתקלתי ביעקובה מזרחי, וידעתי שלא אצליח להיחלץ ממנו כל כך מהר. יעקובה חזר בתשובה עד גבול מסוים, אבל בית"ר עדיין עמדה בראש מעייניו. הוא שאל אותי על קטמון בעניין אמיתי. היצור החדש הזה טרם התעכל בדעת הקהל הבית"רית. יעקובה הזכיר לי שפעם היתה קבוצה ששמה בית"ר קטמונים. כמובן שידעתי על כך, אבל מידת הנימוס חייבה אותי להתייחס למידע הזה בהפתעה מוחלטת. יעקובה טלפן למישהו בנייד שלו ובישר שהוא "הצליח ללמד משהו את חיים ברעם". השמחה שלו היתה כה אמיתית, עד שלא התחשק לי להקהות את שיניו. יצאתי משם בתחושת רווחה, ויעקובה קרא אחריי שכדאי לי לבקר בסביבה לעתים יותר קרובות.

במורד רחוב אגריפס פגשתי איש נחמד, שפעם היה מרצה שלי בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. לא זכרתי את שמו אבל הוא הזכיר לי שנהגתי לספר כל הזמן בשבחו של נשיא צ'ילה סלבדור איינדה, שנרצח בידי פשיסטים בשנת 1973. עיניו של המרצה נצצו, והבנתי שיש לי מכנה משותף עצום איתו, גם אם אינני זוכר את שמו. שתינו קפה עם בורקס באיזה חור צמוד לאגריפס, ויחד עם מזג האוויר הנפלא הרגשתי כאילו הייתי בפריס. המרצה שאל אותי מה אעשה בבחירות. אמרתי לו והוא נאנח ואמר שיצביע שוב בעד מרצ. לפחות הרשימה הבאה של מרצ לא תכלול את אהוד ברק, שלעומתו ביבי הוא נופת צופים.

• משרד הבריאות: זינוק במספר חולי השעלת בירושלים
• אירועי 'סיום הש"ס' – לא תאמינו כמה זה עולה לכם?
• סוף סוף זה קורה: שעת חניה חינם לתושבי העיר

השמיים קצת התקדרו, נפרדתי מחברי המרצה והלכתי לאיזו מזללת שיפודים נהדרת בשוק. אכלתי שם בנחת, לאורך שעה ארוכה ובינתיים ירד קצת גשם. החלטתי לקחת מונית הביתה. זה לא היה קל. עצרתי מונית עם נהג ערבי, אבל נהג יהודי בריון הבריח אותו משם. הפניתי אליו את גבי והלכתי ברגל לרחוב המלך ג'ורג'. בבניין שבו גדלתי (מספר 17) חלו שינויים רבים, וכמה קומות למגורים נבנו על הגג שלנו. כל התושבים בפינת המלך ג'ורג' ורחוב ההסתדרות הם זרים לגמרי למציאות של פעם. עמדתי כמה דקות ליד הבית, וכמה דיירים הביטו בי כאילו הייתי מציצן קשיש. הלכתי ברגל דרך רחובות המעלות וקק"ל. הגשם הדלוח פסק, עתה שלטו ברקיע כמה קרעי עננים וחיפשתי לשווא את הקשת בענן.

הקשת לא הופיעה אבל ידידי מבית הספר שייקה עמד בפינת אוסישקין והתבונן בי כאילו מצא שלל רב. לא התראינו כבר 50 שנה, ופיסת הזמן הזאת לא הספיקה לי לצורך הפרידה. שייקה יצא לפנסיה ממשרתו החלקית כמורה לחינוך גופני. הוא היה משועמם בעליל, אבל הפתיע אותי שכך שהוא הפך לפעיל מרכזי בסניף הליכוד בעיר. אני זכרתי אותו כאיש תנועת העבודה וכחסיד גדול של בן גוריון אבל הוא בישר לי שהזמנים השתנו. "אף פעם לא הייתי חסיד של מנחם בגין – כך חינכו אותי, אבל הליכוד של היום הוא בעצם מפא"י של פעם". בעת ובעונה אחת עברו בתודעתי שתי מחשבות סותרות: האיש צודק במידת מה; אבל הוא היה חמוֹר ונשאר חמוֹר.

החוויה עם שייקה חתמה את יומי. בעצם, נהניתי מאוד.