לפני מספר שבועות באחד הימים כשהגעתי לאמן את קבוצת הנוער התחרותית שלי באצטדיון גבעת רם פגשתי את אחד המאמנים (שאני מכבדת מאוד יש לומר). דיברנו על נושאים שונים ופתאום הוא פלט בלי מחשבה רבה "האתלטיות שלך קצת בעודף משקל". אובר ווייט. בלעתי קצת רוק ובלי לחשוב הרבה אמרתי לו "סליחה? מה זה משנה כרגע? וגם אם כן, הן יתאמנו טוב, יאכלו בריא והגוף שלהן יתאזן. ואתה יודע מה? אני אפילו לא חושבת שזה רלוונטי בכלל לשיחה או לדיבור איתן על זה. הן טובות מבחינתי כמו שהן".
כמה שהדרך מכאן להפרעות אכילה היא חלקלקה וחמקמקה.
לפני כחודש וקצת נגלה סיפורה המזעזע של מארי קיין, אתלטית אמריקאית מוכשרת בת 23 ,שבעקבות לחץ והתעללות רגשית על ידי מאמנה אלברטו סאלאזר היא פיתחה הפרעות אכילה קשות ונטיות אובדניות. קיין זומנה להתאמן בפרויקט אורגון במטה נייקי העולמי. "רציתי להיות האתלטית הטובה בעולם", סיפרה קיין. "כשהגעתי לתוכנית לראשונה כל הצוות שהיה מורכב מגברים היה משוכנע שבכדי שאוכל לרוץ מהר יותר אהיה חייבת לרזות, לרזות ולרזות".
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת8"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
מכאן קיין רק הדרדרה. היא נשקלה בקביעות מול חברי קבוצתה לאימונים וננזפה בפומבי על משקלה. האתלטית הצעירה איבדה את הווסת, מה שגרם לירידה ברמת האסטרוגן שהוביל לעצמות פריכות. אסטרוגן הכרחי לעצמות חזקות ובריאות. קיין שברה 5 עצמות שונות בגופה בעקבות כך והחלה לחתוך את עצמה. כשסיפרה קיין לצוות של נייקי על הנטיות האובדניות שלה הם התעלמו ממנה בגלוי. זה היה הגבול האחרון מבחינתה שנחצה, ולאחר מכן היא עזבה את הפרויקט.
הסיפור הזה הזכיר לי שבגיל 16 היה לי מאמן אחד שקבע שאני צריכה לרדת במשקל כדי שארוץ טוב יותר. אני לא משלה את עצמי וחושבת שעם משקל עודף אפשר לרוץ טוב וכן – ספורט תחרותי לעתים, גם דורש את הדברים האלה. אבל הנה מה שקרה. נאלצתי לכתוב מדי יום את כל מה שהכנסתי לפה והתחלתי לאכול מוצרים דיאטטיים ללא תוספת סוכר ועם ממתיקים מלאכותיים. אותו מאמן ביקש ממני להפסיק את האימונים העצימים ורק לרוץ הרבה ולאט בשביל לשרוף שומן. באחד ממחנות האימונים אף נשקלתי אחרי אחת הארוחות מול רצים אחרים. כן, וכל זה בגיל 16. לבסוף, הדיאטה הניבה תוצאות ואכן רזיתי, אך דימוי הגוף שלי נפגע לעוד הרבה הרבה שנים. הייתי מסתכלת על גופי ורואה מישהי שמנה. בגיל 23 כשלמדתי בווינגייט, כשהייתי בשיא כושרי, תוצאות אותו מקרה הדהדו והייתי משוכנעת שבשביל לרוץ עוד יותר טוב אני חייבת לרזות. אז לא רעבתי, אבל הגבלתי מאוד את הצריכה הקלורית שלי עד למצב שבו איבדתי את הווסת שלי. כאן, נדלקה אצלי נורה אדומה ושיניתי את דרכי. אני חושבת שבאמת הצלחתי להשתחרר מההפרעה הזאת רק אחרי שילדתי את שלושת ילדיי. כיום אני אוכלת טוב ובריא. מרזה קצת יותר בתקופות עמוסות מבחינת אימונים ומעלה קצת במשקל כשאני מתאמנת פחות – אבל בעיקר חיה עם הגוף שלי בשלום ובצורה שאינה פוגעת בו.
רותי זינדל-אוכמן, חצי מרתון תל אביב 2019 (צילום: ארז אלגזי)
בחזרה לסיפורה של קיין. בסיכום סרטון הדעה שהוציאה בעזרת הניו יורק טיימס היא קובעת שיש מה לעשות כדי שפחות ספורטאיות צעירות יגיעו למצב ההרסני שבו היא היתה. קיין לא יכולה לתהות מה היה קורה אילו היו נשות מקצוע בעמדות כח ולא רק גברים והאם היא בכלל היתה מגיעה למצב הנוראי הזה. "נקלעתי למערכת שעוצבה ונוהלה על ידי גברים ובשביל גברים, שהורסת את גופן של נשים צעירות".
המסקנה שלי מכל האירועים האלה היא פשוטה. הגישה שלנו בתור מאמנים והורים לנערות צעירות יכולה לעצב את הדעה שלהן על מי שהן ועל דימוי הגוף שלהן לעוד הרבה הרבה שנים. שקלו מילים וחשבו על העתיד שלהן. מסתבר שיש דברים שחשובים יותר מהישגים בספורט.
היום יש לי מזל שיש לי מאמן שמעולם לא נתן לי להרגיש רע לגבי המשקל שלי ורק בודק כל הזמן שאני בריאה ומרגישה טוב. זה ההבדל הגדול.
רותי זינדל-אוכמן,
מאמנת ריצה מקצועית בירושלים והסביבה,
בעלת תואר ראשון בחינוך גופני מוינגייט,
רצה ואמא לשלושה מתוקים.
רותי זינדל אוכמן (צילום: פרטי)
- פרידה עצובה מאוד מרץ גדול מאוד – יובל לסטר ז"ל
- החשש של הרצות במסלולים בירושלים
- מועדון ה-30 פלוס: האם כדאי לצרוך ג'ל אנרגיה במהלך ריצה?
- משנים כיוון – במה תורמת ריצה לאחור?
- 5 פעילויות ספורטיביות לכל המשפחה
תגובות