סיפור קצר לשבת | חלומות רעים בנחלאות

ירון, שהלך לישון במצב רוח סביר, התעורר שלוש פעמים באותו לילה, וסופו שישב ליד שולחן המטבח וקרא ספר עברי די מוזר על חיי משפחה ישראלית פגומה מאוד ביישוב ספַר בצפון. הספר הרגיז אותו, שכן הסופרת הצעירה בזבזה את כישרונה הגדול על הבלים. אחרי יותר משעה של קריאה קדחתנית ובלתי מספקת, הוא חזר לחלומותיו. הוא נוכח לדעת שמדובר בעצם רק בחלום אחד, פשוט, בהיר וברוטאלי כמו סצנת הלוויה בשחור-לבן בסרטו הנפלא של אינגמר ברגמן, "תותי בר".

תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

הוא ביטל את החלומות כתעתועי דמיון חולני שנועדו לטרוף את שנתו. ירון ידע, שהשינה היא הנשק הכי חשוב שלו נגד העולם הציני והאכזר. בשנה האחרונה פקדו אותו סיוטים רבים, חלקם בחלום מלא וחלקם בהכרה חלקית. בלילה האחרון ראה את הדמויות באורח כל כך בהיר, עד שהתקשה להאמין שמדובר רק בחלום. האפסנאי של הפלוגה, אמיל, מנה בהבעת שאט נפש בולטת את הפריטים שירון הניח על שולחנו ואז עשה את תרגיל ההקאה החביב עליו. "היית רוצה שאחיך הצעיר ילבש את הבגדים האלה?", נבח, ואחר כך זרק את כל הציוד שהוחזר לשקית פלסטיק ענקית. אמיל הכיר אותו מהסמטאות של נחלאות, והעובדה הזו לא חיבבה אותו על האפסנאי. הוא הטיל על ירון קנס כספי על פריטים שנעלמו. ירון לא הבין אפילו את השמות של פרטי הציוד, ונדמה היה לו שגם אמיל לא ידע על מה הוא מדבר. אחר כך אמיל זימר בקולו הערב אבל המחוספס ובחר כמובן לשיר על בית"ר. זו היתה פרובוקציה מכוונת, אבל ירון התבונן בו בבוז לא מודגש מדי, כאילו היה מוצג בתערוכה גרועה במיוחד. אמיל חייך אליו, חשף זוג שיניים פגומות להחריד ושאל את ירון אם הוא מגעיל אותו. ירון לא ענה ודמותו של אמיל התפוגגה נוכח פניו. רק אז קלט איכשהו שהוא בעצם חולם. הוא חזר מיד לישון והחלום שב לבעת אותו עוד פעמיים.

ירון סיפר על החלום לחברתו, שהיתה חיננית אבל קצת צינית. "אתה בורא לעצמך את הסיוטים האלה", היא הטיחה בו כמעט בבוז. הוא רצה להחזיר לה כגמולה ולספר לה כיצד היא מאזכרת את חברה הקודם נדב, כמעט בכל לילה. כדרכו, נמלך מיד בדעתו והחליט שמוטב לו להתנחם בגופה היפה מאשר לנצח אותה בוויכוח נואל. ירון לא היה מאוהב בחברתו מירי, אבל חיבב אותה מאוד. היא לא התפעלה ממנו במיוחד, ולעתים אפילו לעגה לטקסטים שכתב למגירה. אבל מפעם לפעם היא התנהגה כאילו היה הגבר היחיד עלי אדמות. זה החמיא לו אבל הוא קלט שיש ביניהם עסקת חליפין חריגה: חיבה גדולה תמורת סקס טוב. דווקא הוא היה אחראי למחלקת הסקס ועובדה זו הפתיעה אותו. מעולם לא החשיב את עצמו למאצ'ו גדול, אבל הוא היה לטעמה של מירי למרות הכל. היא מצידה לא הצליחה לגמול אותו מהחלומות הרעים, ואפילו קינאה בגיבורות הרומנים השחורים שהוא חיבר לעצמו בלילות.

מקץ כמה חודשים פגש את אמיל האפסנאי בשוק מחנה יהודה. הוא סחב סלים כבדים מאוד, ואגלי הזיעה ניגרו מגופו השמן. גם השקיות הכהות מתחת לעיניו תפחו מאוד. אמיל שמח לראות את ירון עד גבול מסוים וסיפר לו שזרקו אותו לגמרי מהצבא, לא רק מהגדוד. הוא לא רצה כל כך לספר לירון מה קרה שם, ורק רמז ש"לכל הרומנים בפלוגה" היו בעיות עם המשטרה הצבאית. האשימו אותם בהומוסקסואליות, אבל אמיל הכחיש את ההאשמות בכל תוקף. אחרי חצי שנה מחוץ לצבא הוא עדיין חי את הפלוגה. הוא סיפר שיש עוד שני חברים מהפלוגה שחיים ממש במחנה יהודה, אבל הם לא קיבלו שחרור חוקי כמוהו אלא פשוט ברחו. "הם לא מפחדים מאף אחד. החיים שלהם בשוק הם ממש בזבל. בסוף יתפסו אותם והם יחיו בכלא 4 בדיוק כמו במחנה יהודה".

ירון כבר השתחרר מהצבא, ובדרכו לעבר ביתו בנחלאות הוא דימה, שגם הפגישה עם אמיל היתה בעצם חלום. "האמיל היחיד שאני באמת מכיר הוא אמיל טישביין מהספר אמיל והבלשים", אמר לעצמו כמעט בקול רם. חברו מרטין מלונדון נהג לומר, שכל הישראלים הצעירים עוברים מסלול בלתי נסבל בדרכם לבגרות מצולקת בטראומות. הסבל היחידי שעובר על האנגלי הוא הירידות במניות ובשער המטבע הבריטי.

הדירה היתה ריקה אבל מאווררת. נראה שמירי יצאה לפני דקות ספורות. היא לא השאירה לו פתק כלשהו. זה היה רמז לתחילתו של שינוי. אחרי מנוחה קצרה ירון הלך ברגל לסניף הליכוד ברחוב עליאש. המשרה החלקית שקיבל היתה נואלת, אבל ירון, שהחשיב את עצמו לאינטלקטואל, היה "רכז קלפיות" חרוץ ושיטתי. מעודו לא הצביע בעד הליכוד וביבי עורר בו חלחלה. הוא ידע להפריד בין עבודה, שאותה ביצע ביעילות שהפתיעה את עובדי הסניף, לבין השקפת עולמו הפרטית. "הייתי מצביע בעד כל מפלגה שמבטיחה לבטל את המילואים", אמר למירי. היא לא התרשמה וטענה, שכל המפלגות הן זהות וחבל להקדיש לנושא אנרגיה מיותרת.

מקץ שלושה ימים אמרה מירי שהיא חייבת לעבור לתל אביב ושאין לה אוויר בירושלים. ירון הבין שנמאס לה ממנו, לא רק מהעיר. הוא השתדל להתרחק מדירתם ואפילו התנחל לעתים בבית הוריו המבוגרים. בינתיים מירי צררה כמה סמרטוטים לתוך תיקה האופנתי למחצה ועזבה. היא אפילו נישקה אותו על לחיו, וזרקה שהוא זקוק לגילוח דחוף. ירון ציית בלא חמדה, ונאלץ לוותר על תשוקתו אליה. הוא ישקיע שעות רבות יותר בסניף הליכוד ואחר כך יתחיל ללמוד ספרות באוניברסיטה. מירי השאירה לו את חלקה בשכר הדירה עד סוף הקיץ.

בסניף קרא לו אחד העסקנים הצעירים יחסית, וביקש ממנו להופיע בשידור תעמולה של הליכוד בטלוויזיה. ירון החוויר וענה שהוא מעדיף להיות עובד טכני ולא לעסוק בפעילות במפלגה. העסקן קלט אותו מיד. "אין לך פרצוף של ליכודניק", אמר, "אתה נראה כמו איש מרצ. לכן בחרנו אותך לשידור. אבל אם אתה באמת שמאלני אין לך מה לחפש בסניף הזה". ירון דווקא לא החליט בעד מי להצביע, אבל האפיון "שמאלני" הדהד בחלל הסניף כמו קללה.

ראשי הסניף לא רצו לשמוע על פיטוריו של ירון. הם העריצו את עבודתו הדייקנית והמהירה ואת נימוסיו הטובים. אחד הבכירים אמר לעסקן ש"ג'ו מקארתי כבר מת". העסקן לא הבין, נשלח לסניף אחר וירון נשם לרווחה.