אמא ירושלמית - הטור של מיכל | איך נעניק לילדינו כלים כדי לזהות את סימני האזהרה לאלימות קשה?

אלימות נגד נשים היא מחלה ישנה התוקפת את החברה. לצערנו היא קיימת כבר שנים בהיקפים משתנים. לאחרונה נדמה שהיא עולה מדרגה, ותדירות, והופכת פופולרית כרצח מתועב של נשים, אימהות, בידי בני זוגן, אבי ילדיהן.

תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

זהו רצח בלתי נתפס. בעיקר כשקוראים את העדויות אחרי, וישנם מקרים שהטענה היא שאי אפשר היה לצפות את זה.

אז אני לא מאחלת לאף אחד לדעת, אבל אני רוצה לקחת אוויר רגע ולחשוב יחד – האם אין אף אלימות שיכולה להדליק נורות אדומות? האם באמת אין לנו דרך לתת כלים לבנותינו וילדנו בכלל, לזהות סימני אזהרה בדרך לאלימות קשה ומתגברת?

חשוב מאוד לזכור שאלימות לא מופיעה רק כמעשה פיזי. אלימות אינה רק הכאה, הרמת יד או כאב פיזי. אלימות מופיעה גם במילים, בהתנהגות ובמעשים.

אדם שמדבר אלינו לא יפה, בצורה לא מכבדת, מקטין אותנו, מעליב אותנו, הוא אדם שאלים מילולית. וגם אלימות מילולית היא אלימות מסוכנת. כשמשתמשים במילים כדי לפגוע בביטחון העצמי, זאת דרך לשמור את הקורבן 'קטן' ולהרגיש עליונות מעליו. העוצמה הזאת שוות ערך לאגרוף ישיר בבטן. יש מילים קשות וכואבות שנותנות נוק אאוט וקשה להתאושש מהן ממש כמו אותו אגרוף עוצמתי בבטן הרכה.

אדם שמונע מאיתנו צרכים בסיסים, ללא סיבה הגיונית, זאת גם אלימות. אין שום סיבה בעולם למנוע משהו ממישהו ללא הסבר או היגיון.

ואני מפרטת את הדוגמאות בכוונה. כי אם נקדים להסביר לילדנו כמה חשוב שידברו אליהם יפה (ואנחנו נשמש דוגמא לעניין) ונבהיר להם שמי שפוגע בהם בכוונה, מקטין אותם ומעליב אותם, בעצם נחשב אלים. נגדל ילדים שיזהו מצבים אדומים.

ואם נבהיר את עניין הצרכים ומניעתם, ילדנו ילמדו לזהות הבדלים בין מניעה לקמצנות או לצדק.

ייתכן שבמרוץ החיים, הגדרנו את המושג 'אלימות' במשבצת אחת, ואם נשכיל לשקף את האלימות על כל גווניה מגיל קטן, נוכל להעניק כלים נוספים לילדינו, שילוו אותם הלאה בחייהם, ואולי יסייעו להם להימנע מלהיקלע חלילה לסיטואציה אלימה ולא ברורה. כך נעזור לאינטואיציות שלהם להגיב מהר וחריף יותר ל'מצבים אפורים'.

זכרו תמיד כהורים – לדבר על הכל בלי בושה. גם נושאים שלא נעים לדבר עליהם – מוטב שיהיו לא נעימים בשיחה בטוחה אתכם, מאשר שהילדים יחפשו תשובות תוך סיכון עצמי בהיחשפות לסיטואציה מזיקה או פוגענית.

וכמבוגרים, ללא קשר להורות, הקשיבו לחברה שמתלבטת על אירוע שהיה, על תחושות של אי ודאות בין טוב לרע. היו ערניים, קשובים, ואם צריך היעזרו במוקדי מצוקה ואף במוקד 100 לעזרה.

שנדע רק זמנים טובים ובטוחים. לנו ולילדנו בכל הימים.

מיכל

מיכל פישמן-רואה (צילום: יולי שוורץ)