ארבע שנים אחרי שהתאלמן מאשתו פניה, נכנס מנהל העבודה בדימוס פיני קינד לבית אבות של קופת חולים כללית בירושלים ושמח בחלקו. קינד עבד כל חייו בפרך גם בעבודות פיזיות קשות, ונחשב לעובד חזק ובריא. שמחת החיים ממש שפעה ממנו, גם אחרי שהתאלמן. הוא אהב את פניה המנוחה אבל בפני עצמו נהג להודות, שחייו איתה לא היו קלים. פניה היתה חולנית ונרגנת ורטנה כלפיו, שהוא אינו שאפתן די הצורך. הוא לא הסכים. משכורתו היתה בהחלט מניחה את הדעת והוא דאג להמשך חייהם הטובים גם אחרי הפרישה לגמלאות. לא היו להם ילדים, וזה אולי היה המקור למרירותה של פניה. קינד אהב מאוד ילדים, היה מקורב לאחייניו אבל לא היה בנוי להתאבל על "חלב שנשפך". עשרות שנים חיו בני הזוג בשטח ההפקר שבין נחלאות לבין שכונת שערי חסד. רוב השכנים היו חילונים, אנשי תנועת העבודה, וכמה מהם עבדו עם קינד ב"אבן וסיד". הוא היה חבר במועצת הסניף של מפלגת העבודה בעיר ותמיד תמך בצד היוני. הוא ראה במשה דיין ובאריאל שרון "פראי אדם" והאמין שמשה שרת מנסה כמיטב יכולתו לרסן אתם במקצת.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
קינד היה מנוי על כל ספרי "עם עובד" שאותם קיבלו אנשי אבן וסיד בהנחה גדולה, אבל בניגוד לרוב חבריו הוא קרא את כל הספרים. הוא היה אשכנזי, אבל לא טיפח זיקה לאירופה, שהצטיירה בעיניו כ"בית הקברות של העם היהודי". העיירה שבה גדל בפולין היתה אנטישמית, וקינד איבד את כל בני משפחתו שלא עלו לארץ בזמן. הוא לא רחש טינה מיוחדת לגרמנים אלא רק לפולנים, ש"טבחו בנו מרצונם החופשי, בלי אידיאולוגיה נאצית". השנאה היתה הדדית, ולא היתה קשורה רק בשואה. בילדותו של קינד בתחילת המאה הקודמת הוא גר במרכז העיירה, וכל ההלוויות של "הגויים" עברו ממש מתחת לחלונם של בני המשפחה. הם נהגו להנמיך את קולם ולקלל את כל האבלים מאחורי ארונו של הנפטר. "הלוואי שתמותו כולכם", שינן באוזניו אחיו הגדול. הוריו ואפילו סבו וסבתו צחקו בקול חרישי, ובעצם פחדו משכניהם הלא יהודים.
בכל הנוגע לערבים היה קינד הרבה יותר מתון. חינוכו המרקסיסטי מימיו בפועלי ציון שמאל לפני שהגיע למפא"י, היה טבוע בו היטב. הוא ראה בערבים קורבנות של אימפריאליזם זר וכמו רבים מחבריו תמך "בברית שלום" ובמאמצים לחסל הסכסוך היהודי-ערבי בלי שפיכות דמים. המעבר שלו למפא"י ואחר כך למפלגת העבודה לא היה אופורטוניסטי. הוא פשוט ראה בתנועת העבודה את נושאת הלפיד של בניין הארץ. הוא עצמו לא הירבה לקשקש על "בניין הארץ" כיוון שעשה זאת במו ידיו.
ארבע שנים אחרי שנכנס לבית האבות, הרגיש קינד שמשהו אצלו השתבש. הדמויות בבית האבות התחילו לרצד נוכח עיניו כאילו היו מריונטות בתיאטרון בובות. הוא עדיין זיהה את כולן, אבל הבין שהשקיעה הסופית היא רק עניין של זמן. מפעם לפעם נאלץ להטריד את האחיות ולבקש שייקחו אותו לשירותים. כמה מהן עיוותו את פניהן וקינד, שתמיד היה פופולרי בקרב נשים (אפילו במסיבות פורים של אבן וסיד) נעלב מאוד. הוא המשיך לחייך, אבל רק לעתים רחוקות זכה לחיוך או למילת עידוד. פעם תפס את עצמו מספר בדיחה ביידיש לאחות ממוצא מזרחי, ודווקא זכה לחיוך. הוא הצליח לזהות בחיוך מידה של רחמים. זה ציער אותו מאוד. הוא דווקא היה מאושר בבית האבות, כך שינן לעצמו חדשים לבקרים. הוא זכה לביקורים נדירים של אחייניו ושל כמה עמיתים לעבודה, שהיו קצת צעירים ממנו. הוא תמיד הפגין מצב רוח מעולה, סיפר בשבחיו של "משען" ושל שאר מוסדות ההסתדרות, שדאגו לו לזקנה נוחה ומכובדת. כאשר לקה בשפעת היה קצת מטושטש מחמת החום וביקש מהאחיות את עיתון "דבר". מינה, האחות הכי ותיקה במקום, שכבר ראתה הכול ושמעה הכול, הסבירה לו בסבלנות ובטון שהכיל גם מידה של רשעות, ש"דבר" נסגר לפני שנים רבות. קינד בכה, בפעם הראשונה מאז שהגיע לבית האבות. למה אני בבית אבות חשב לעצמו, הרי אין לי בכלל ילדים? קינד לא נטה לחיבוטי נפש מכאיבים, אבל הפעם איבד משלוות רוחו הנצחית, ודווקא בעטיו של "דבר".
הוא טילפן לידידו, מנהל אבן וסיד בירושלים, והמזכירה הקשישה זיהתה אותו מיד. היא ספרה לו שהמנהל נפטר לפני כמה חודשים וכאשר שאל על "דבר" אמרה לו שאפילו יו"ר ההסתדרות אינו יכול להחזיר את העיתון לחיים. קינד לא ידע לספר אפילו לעצמו אם הוא אבל יותר על המנהל שמת או על העיתון שנסגר. הוא הודה למלכה המזכירה, והיא הבטיחה לבקר אותו "בהקדם". קינד נזכר שהוא אף פעם לא סבל את האישה הרכלנית ולעתים הזדונית, אבל בכל זאת שמח על ביקורה הצפוי. אולי תביא עימה גם את "דבר" חשב, וזה יפצה אותי על קלסתר פניה הלא מלבב.
טינה, העובדת הסוציאלית הנחמדה, החליטה להחזיר לקינד את החיוך הלבבי שאפיין אותו תמיד. היא מצאה אצל דודתה מניה כמה גיליונות ישנים של "דבר" וקינד שמח בהם, כמוצא שלל רב. הוא קרא את העיתונים והבין מיד שמדובר בחדשות העבר, ובמאמרים שהגיבו על חדשות העבר. בכל זאת, יש לעיתונים איזה ערך סנטימנטלי בשבילי, חשב. טינה השיגה לו את גיליון האחד במאי, חג הפועלים, הוא קרא את המאמרים הנמלצים והבין, כפי שהבין לפני 20 שנה, שכל החגיגה איננה אלא פארסה. טוב שהפועל ירושלים קיימת, חשב קינד, שהיה חובב כדורגל מושבע ואף מצא לכדורגלנים משרות נוחות בעזרת חבריו בחברת החשמל בעיר.
שותפו לחדר ליפא גור, שהיה כבר בן 85, נפטר באמצע הלילה. קינד שמע היטב את ההמולה הקדחתנית מסביב למיטתו של ליפא, אבל ניסה להתעלם מהרעש הגדול ורק צחוקה של אחת האחיות הטריד אותו. הוא הפנה את גבו למתרחש, הצליח להירדם כמו ילד ובבוקר ראה את מיטתו של ליפא ריקה. המזרן היה חשוף, וקינד קלט את המשמעות הסופנית והסמלית של המיטה העירומה שלא הסגירה אפילו ברמז שעד לפני כמה שעות חי שם אדם מבוגר ועתיר מעשים, שהיה גם מפקד בכיר ב"הגנה" לפני הקמת המדינה. למחרת קינד קם מאושש לגמרי ואכל ארוחת בוקר פשוטה בתיאבון רב. הוא הציץ בשתי ציפורים יפות שצייצו להן על העץ הסמוך לחלון, וחשב לעצמו שטוב להיות בחיים.
ירושלמי וותיק
חיים ברעם רוצה להעביר מסרים פוליטיים באמצעות דמויות דמיוניות.
איזה איש "מתון" יראה בערבים "קורבנות של האימפריאליזם המערבי" ?
זו השרפה שיותר מתאימה לאלי אמינוב ולאלה שצפונה ממנו מבחינה אידיאולוגית.
נמסר הפוליטי המתחסד והמתוחכם לא חלחל מר ברעם, מה שבהחלט חלחל זו העובדה המצערת שאתה לא נותן לעובדות לבלבל אותך .
עזמי בשארה מאוד היה מרוצה מהעמדה הזו, פרופ' ליבוביץ – לא ( כך לפי ראיון משותף של שניהם).