סיפור קצר לשבת | הפקק ברחוב אגריפס

באחת הנסיעות הדחוסות בקו 18 בירושלים, ראה אלי אישה יפהפייה בחלון אחד הבתים ברחוב אגריפס. היא ניצבה שם בחלוק אדום, וניסתה לתפוס את עיני הנוסעים. עם אלי מלאכתה היתה קלה. משחר ילדותו תמיד תהה מה קורה מעבר לחלונות המוארים לפנות ערב, והפעם, בזכות הפקק העצום בואכה מערב העיר הוא הצליח לראות את האישה בבהירות מוחלטת. היא הציתה סיגריה, חשפה קצת את מפתח שדיה, וחייכה ישר אליו. היו לה כמה שיני זהב, שתמיד הרתיעו את אלי, אבל הפעם הוא מצא בחיוכה לווית חן כלשהי. האוטובוס זז, חיוכה של האישה התרחב והיא פתחה קצת יותר את החלוק, כאילו למען אלי לבדו.

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

הוא הגיע לתחנה המרכזית בעיר ועלה על האוטובוס לתל אביב, אבל לבו נשאר ברחוב אגריפס, חרף שיני הזהב של האישה האלמונית. הוא ניסה לאמוד את גילה של האישה אבל לא הצליח. אולי 30, אולי 50 חשב לעצמו. אחר כך התכנס בתוך עצמו, כרגיל בנסיעות לתל אביב, וחשב על הארוחה ההודית שציפתה לו ברחוב שאול המלך. הוא העדיף ללכת למסעדה בגפו, שכן רק למעטים היתה גישה לעולם האסוציאציות שלו, שמיקם את האוכל ההודי בלונדון. ריחות התבלינים הטריפו אותו, חרף העובדה שהאוכל היה בינוני. אחרי הארוחה נזכר שהנסיעה לתל אביב נועדה להגשים מטרה מסוימת, אבל הוא לא הצליח לזכור את טבעה. האישה בחלון עדיין העסיקה אותו, והוא הבין שאין לו מה לחפש בעיר האורות המיוזעת. הוא חזר לירושלים ברכבת, העפיל במדרגות הנעות לרחוב, מול התחנה המרכזית. והקרירות השיבה את רוחו. הוא החליט ללכת העירה ברגל, בחר כאילו מבלי משים ללכת לאורך רחוב אגריפס ועד מהרה מצא את עצמו עומד ממול לחלון המואר.

התאורה היתה חלקית, ורק אחרי דקות ארוכות הבחין בצלליתה של האישה בתוך חדרה. הוא אפילו לא פזלה לכיוון הרחוב אבל אלי כאילו הכיר את גופה, ולבו הלם בחוזקה. לפתע נתקל בבן כיתתו בעבר הרחוק מאוד, שאותו לא ראה מזה שנים רבות. מיכה שלח אליו חיוך רחב, שחשף בעיקר את העובדה שטרם הגיע לתודעה שעליו לטפל בשיניו הרקובות. זה בעצם חבל, חשב לעצמו אלי, כיוון שמיכה היה גבר די נאה, אבל שיניו הן ממש "גיא ריקבון ועפר" כפי שזאב ז'בוטינסקי כתב פעם. מיכה מעולם לא בלט בטקט מיוחד, ושאל מיד את אלי מה מעשיו ברחוב אגריפס. אלי מלמל תשובה סתמית, ולבסוף מיכה כמעט נעלב והלך לו. אלי התכוון ללכת לתוככי השוק, אבל האור בחלון נדלק. גבר מכוער למדי, לבוש בגופיה לבנה, הציץ ברחוב כמו בלש בסרטים האמריקאים. אלי היה דרוך ועצבני, כאילו הגבר היה זר לחלון ולדירה אבל עד מהרה השלים עם המציאות. אחרי הכול, הוא ראה את האישה לראשונה רק לפני כמה שעות, אין לו שום זכויות עליה שלא לדבר על גופה המדליק.

כדרכו בימים של עצב הסתתר אלי בחדרו ברחוב שמאי, וקרא שוב את "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי. הספר התל אביבי הזה מאוד דיבר אליו, והרקע של שבתאי, מאצולת תנועת העבודה, היה זהה לשלו. עם זאת אלי ידע היטב, שהקריאה הקדחתנית בספר היתה חלק מחיפוש מקלט, כדי שהחלון המואר מרחוב אגריפס לא יבעת את שלוות רוחו. רק מקץ כמה ימים התבונן ברחוב מחלונו, והגיע למסקנה שהוא יכול להרשות לעצמו לצאת ולאכול בעיר. הוא ירד במעלית הרעועה לקומת הקרקע וכשיצא לרחוב שמאי הבחין בגבר המכוער, זה שמסוכך על בת זוגו היפה בפני המבטים החמדניים מהעולם החיצוני. הגבר לבש חולצה לבנה מכופתרת ומגוהצת ונראה לאלי קצת פחות דוחה. הוא ניגש ישר לאלי ואמר: "הבנתי מאשתי שאתה מציץ בחלונה. היא חלשת אופי ואין לדעת איך כל זה ייגמר. אני מבקש ממך להתרחק מרחוב אגריפס, אחרת איאלץ לנקוט נגדך באמצעים שאתה אפילו לא חולם עליהם". אלי נעץ את עיניו הכחולות בגבר, הפנה אליו את גבו והלך לכיכר ציון. האיש, שאפילו לא היה מקורנן באמת, היה די מפחיד וקולו העמוק ניסר ממש בתוך גופו של אלי.

הוא אכל המבורגר עם צ'יפס מעולה באחת המזללות במזרח רחוב יפו, ורוחו הטובה שבה אליו. אין לי ממש מה לחפש ברחוב אגריפס, אמר לעצמו, והחלון המואר איננו אלא סיפור תעתועים שאין לו כל קשר אליי. הוא הלך לחברה ותיקה ברחביה, ושם שכח לגמרי את רחוב אגריפס ואת האישה בחלון. החברה מרחביה האמינה שהיא עצמה מנצלת את הגברים, כולל חברי הנפש שלה, לצרכיה המיניים. אלי היה באמצע, ספק מאהב ספק ידיד אפלטוני. ההסדר הבלתי כתוב סיפק את שניהם, ואלי היה גאה בחוש שלו להנדסת אנוש. שני הצדדים חייבים להיות מרוצים, אחרת לא השגנו שום דבר.

ברחביה פגש עוד חבר ילדות, מרדכי בגדדי, שהפך אחרי בגרותו מתלמיד פרוע למורה פופולרי באוניברסיטה. פרופ' בגדדי היה לבוש היטב, ועל פניו עטה ארשת מכובדת, שאותה אימץ באוקספורד. בגדדי חייך, התעקש שאלי יקרא לו "מוטי" ופטפט איתו בחביבות. הם ישבו בבית קפה קטן ונחמד ברחוב קרן קיימת ובגדדי דיבר בהתלהבות על נפלאות אוקספורד. הוא רכש בית נוסף בצפון לונדון ואחיו הצעיר שעסק בייבוא בגדים מהונג-קונג סייע לו ביד רחבה. מקץ שעה התחיל אלי להשתעמם. בגדדי לא שאל אותו דבר על חייו, וזה הקל עליו מאוד. הוא ראה באלי קהל, ולא חבר משכבר הימים. הם ישבו בחוץ, נהנו משמש החורף, שתו קפה עד שבגדדי הצית מקטרת שרכש באנגליה, טיפל בה כמו מקצוען אמתי, ובעלת בית הקפה החליפה עם אלי מבטים מבודחים. לבסוף נפרד בגדדי, אלי הזמין כוס קפה נוספת ורק אז הבחין בבעלה של הבלונדינית מאגריפס, שנשען על גדר ליד גימנסיה רחביה וקיבע את מבטו על אלי. לבסוף חצה האיש המכוער את הכביש הצר וניגש אל אלי. נשימתו המצחינה הפריעה קצת אבל אז התיישב האיש לידו מבלי לבקש רשות. "אשתי מדברת רק עליך", אמר האיש, "היא חושבת שבגללי אתה מתחמק כליל מרחוב אגריפס". אלי אישר שאמנם כך הדבר ואז התחיל האיש לבכות וביקש מאלי ללכת "בדחיפות" אל מול החלון המואר.

אלי נעתר, הגיע למדרכה המוכרת לו כל כך. בדירה ממול הותקנה תאורה חדשה ואלי ראה באור המסמא שפניה של האלמונית מצולקים ומורסתיים לגמרי. היא שלחה אליו גיחוך שהתחפש לחיוך והקסם פג.