סיפור קצר לשבת | הביקור האחרון אצל אמא בירושלים

בחול המועד סוכות הגיע אלי כדרכו לבית החולים הסופניים שבו שכבה אימו. הוא סקר את העצים, שעליהם היו רטובים מהגשם הקל שירד באותו בוקר, וחייך לעצמו. בחצר היפה ראה כדורגלן מפורסם שהאיר לו פנים, וסיפר לו על סבתו שגורלה כנראה נחרץ. אלי דיבר אליו בחיבה רבה, והדחיק לגמרי את העובדה שהאיש שיחק פעם בבית"ר. הכדורגלן היה בן תרבות, העברית שבפיו היתה צחה ומדויקת מבלי להתבלבל בין לשון זכר לשון נקבה. מאמנו הקפדן הרשה לו להשתחרר מהאימון כדי שיוכל להגיע לבית החולים, והרופאים בקומה השלישית אמרו לו שהוא מבקר את סבתא בפעם האחרונה. אלי נעצב אל ליבו, אבל הכדורגלן הנחמד רץ למזנון והביא לשניהם קפה לגמרי לא רע. זה היה רגע נעים בחייו של אלי, שדאג מאוד לאימו והבין שגם היא לא תצא בחיים מהמחלקה. אחרי הקפה עלה מיד למחלקה, אבל אימו, כמו כל המאושפזות בקומה ההיא, היתה שרויה בחוסר הכרה מוחלט. הוא ניסה לשוחח עימה על אף שידע שהיא לא תענה לו. הוא ירד במדרגות התלולות כיוון שלא רצה להידחס למעלית המצחינה. הכדורגלן ישב בחצר, התעלם מכל האיסורים ועישן סיגריה. אלי שיווע לסיגריה אבל נמנע ממנה בכל כוחו. הכדורגלן הגניב לו חיוך שובה לב. הוא ידע בדיוק מה עובר על אלי אבל לא רצה להדיח אותו לדבר עבירה.

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת" 

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

אלי ישב על ספסל די נוח, ועד מהרה נרדם. כאשר התעורר הפך היום הבוהק לקצת עכור, חברו החדש מעולם הכדורגל כבר הלך. כעבור יומיים אלי למד על מותה של הסבתא מהעיתון, שלח לכדורגלן מכתב קצר אבל לא נענה. עד מהרה מתה גם אימא של אלי, ורבים הגיעו להלוויה בגבעת שאול. מיעוטם היו חברים של אלי מהפוליטיקה, מהטלוויזיה והעיתון, ורובם ידידי המשפחה ועסקנים שהיו מקורבים לאחיו הבכור. כך תמו הנסיעות הקבועות לתל אביב בכל יום רביעי. הן התישו אותו אבל שימרו את הקשר בינו לבין אימו. באותו חול המועד הוא כבר לא שלח לה ורדים אדומים שאותם אהבו שניהם עד מאוד. הוא עלה על קו 480 לירושלים בלב כבד מאוד. למזלו לא פגש אף מכר, ישב על ספסל אחורי ושמר את הדמעות לעצמו. באורח מוזר גם בגילו המתקדם תקפה אותו תחושת יתמות חזקה. לאף אחד לא יהיה איכפת ממני כמוה, לחיות בלי אימא זה סיוט.

הוא נרדם באוטובוס והיה נדמה לו שהחיילת היפה שישבה לידו מחתה לו את הדמעות בעדינות שובת לב. הוא חלם על אימא, שאילצה אותו ללוותה לאיזו מסיבה של העירייה לכבוד יקירי העיר. האולם היה מלא ומכוסה מפות חגיגיות. אלי קרא מעין תפריט שנח על שולחנו ובישר על "גאלא דינר" בעברית ובאנגלית. עם זאת, המנחה שהיה קצת מהוה, הורה לכל האורחים לאסוף את המנות שלהם מהחדר הסמוך. אלי שנא את הפרוצדורה הזאת, אבל מבט תקיף אחד של אמו שלח אותו להביא את האוכל. המגיש באשנב היה גס רוח להחריד, הפיל בכוונה את אחד מתלושי האוכל על הקרקע, ורק אחרי ויכוח מכוער זרק בורקס מיקרוסקופי על כל צלחת והוסיף כמה עלי חסה די רקובים. אלי לקח את המזון לחדר האוכל, ידע בלבו שאימא לא תיגע בו, אבל הוא לא מצא אותה ליד השולחן הגדול. היא פשוט נעלמה וכל החיפושים אחריה עלו בתוהו. אפילו בעיצומו של החלום המוזר אלי הבין, שלא יראה עוד את אימו. הוא חיפש אותה באולמות ובחדרי השירותים אבל לא היה לה זכר. ראש העיר הקודם אהוד אולמרט שעבר שם ביעף אחז בזרועו של אלי ואמר לו בחביבות: "אתה מחפש את אימא? היא עזבה לפני כמה דקות במונית".

אלי הלך לסינמה סיטי, ראה שם שלושה סרטים ברציפות כפי שנהג לעשות בנעוריו. הסרטים הרגיעו אותי, על אף שלא זכר את העלילה כבר למחרת היום. הוא תמיד הבין את תפקיד ההבל בחייו. הבל הבלים אמר קוהלת? זה אולי נכון, אבל הסחת הדעת היא מצילת חיים. הוא הסתגר בביתו לכמה ימים, נהנה מכל רגע ולבסוף יצא לשוטט ברחובות ירושלים כאילו זכה בחייו מחדש.

הוא החליט לשוחח עם פסיכולוגית, והפעם נקלע לקליניקה של אישה צעירה, נעימה וצחקנית שלא חשבה שהגיע סוף העולם מבחינתו של אלי. רוחה הטובה ושמחת החיים שלה הרגיעו אותו מאוד. הוא ידע שבגילו רק למעטים יש עדיין הורים ושמוטב לו להיות שמח בחלקו. לעתים חלם על בתי הקולנוע הישנים של ירושלים אבל הוא התבגר, הפך לאדם יותר מפוכח ומציאותי והבין שיוכל למצוא את אושרו לא במה שהיה, אלא במה שיהיה. באורח פרדוקסלי ניתן לבנות את יסודות העתיד רק במה שיעשה בהווה. בינתיים לא עשה הרבה. הוא הרבה לקרוא ונוכח לדעת שגם בספרים הוא יכול לשגות בתוך עולם חלומות, שלוקח אותו במרכבה לתוך סנט פטרבורג או למסעדה יקרה בפריז שבה לוקח עלם עני מטרונית מפונקת לארוחה שמחירה מותיר אותו רעב לחודש שלם.

קשריו עם בני אדם התמזערו, הסרטים והספרים מילאו את עולמו ברגעים של חסד, אפילו אם הכילו סצנות קשות של אכזריות בין אדם לאדם. ז'אן ואלז'אן של ויקטור הוגו היה אדם ממשי בעבור אלי, וצלו של השוטר ז'בר איים גם עליו. גם כאשר עזב את תנועת הנוער שלו המשיך לעקוב אחרי התנהלות חבריו שרובם נטשו אותו. הוא היה בשר מבשרם, אבל לא ממש חלק מההוויה שלהם. הקן ברחוב נרקיס לא היה עוד מרכז חייו אבל משולש הרחובות המלך ג'ורג', בן יהודה, ורחוב יפו סיפק לו גירויים חדשים. לא רק נערות חדשות אלא גם מסעדות, בתי קפה, אורחות חיים. בסוף הצבא הוא הבין שחייו עתה הם שוקת שבורה. דווקא אחרי מותה של אימו החל להיאחז בחיים הממשיים, לחפש פשר לזהותו, לדעותיו הפוליטיות, לקשר שבין הישגי דור ההורים לבושות שעושה דור הבנים.

הוא שנא ריקודי עם, ונהה אחרי מוזיקה אמריקאית, לבנה ושחורה; הוא התחיל להבין שהערבים אינם סתם "פורעים" אלא קורבנות. "אנחנו רוקדים הורה על אדמות נטושות, מבעבעות מדם", כתב ביומנו הפרטי, "איש לא יציל אותם מהגירוש והנישול ואיש לא יציל אותנו מתחושת אשמה ממארת שתערער את שמחת חיינו ותהפוך גם אותנו לקורבנות". מאז לא ראה צורך להוסיף אף מלה ליומן.