סיפור קצר לשבת | דמדומים והזיות ברחביה

אילן שקע בכיסא העבודה שלו מול המחשב, והבין שהוא יתקשה מאוד לקום ממנו אחרי שיגמור לכתוב. הוא התבונן ארוכות במחשב, והחליט לשמוע קצת מוזיקה ולדחות את הכתיבה. ביו-טיוב נערכה מהליה ג'קסון להופעתה בפני קהל גדול בקנזס סיטי. היא היתה מסורבלת מאוד אבל מלאת חן, וכאשר פצחה בשירה 'amazing grace' הקהל היה מהופנט. אילן התחיל לבכות. תחילה זחלו כמה דמעות במורד לחייו אבל אחר כך שקע בבכי תמרורים אמתי. מהליה שרה כמו בת אלוהים, ואילן איבד שליטה. הוא לא יוכל להזמין אותה להלוויה שלו, אבל יוכל בהחלט למות על כיסא העבודה לצלילי שירתה השמיימית.

תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

בחדר העבודה חלו כמה שינויים פתאומיים. התקרה המקולפת שלו נבקעה, ומהסדק שנבעה חדרה אל אילן נהרה. השמש החורפית היתה עכשיו אדומה, והיא זזה לאיטה אל פאתי מערב. אילן איבד את התחושה שהוא נמצא בחדרו ברחביה, והוא התהלך קצת מתחת לשמיים, במתווה מיוחד שנבחר למענו בין קנזס סיטי לירושלים. הוא היה כמעט מאושר, אבל ידע שהגיע עכשיו לשיא של חייו. השמש תיעלם ורגעי ההשראה יחלפו יחד עימה. בדשא שליד ביתו רבו החתולים ויללו מרה. השיר נגמר ואילן נשאר ליד המחשב דמום ושטוף זיעה. הוא מחה את הדמעות שמא אחד מבאי הבית יגיע לחדרו וישאל שאלות. אשתו אמנם הגיחה והגישה בחיוך קפה מהביל, ולא אמרה דבר על הלוך רוחו. אילן לא היה קודר, אלא מאושר בדרך לא ארצית. האם נסע לארצות המתים ושב משם? לא היתה לו תשובה.

כאשר חש שהוא מסוגל לקום מכיסאו בכוחות עצמו הוא נרגע לגמרי. עתה ישב סתם מול המחשב, כדי להתחמק מהחדשות בטלוויזיה, שכבשו שוב את חדר המגורים שלהם. הוא הבין שאולי יעבור עוד רגע כזה, עם מהליה ואולי עם אלה פיצ'גרלד. האופק שלו היה קמעונאי, והוא הבין שעליו לזלול את הרגעים המתוקים של החיים לאט ולבד. בני גילו היו עסוקים בדברים אחרים, ואם יספר להם על החור בתקרה יראו בו תימהוני. חבר בטלפון שוחח עימו על כדורגל. זה נעם מאוד לאילן והקנה לו התחושה שהוא עדיין חי וקיים. באותו לילה ישן היטב, ולא היה זקוק לשום חוויות חדשות. בדרך כלל החלומות שלו היו מרתקים לעתים אפילו מפחידים. לילה אחד חלם על שרה נתניהו, שדופקת בחוזקה על דלת הבית ומקוננת על כך שהוא לא השיב על מכתביה. הוא לא הבין מי מחבר חלומות כאלה בעבורו. הכלבה נבחה בקולי קולות על מחלק העיתונים ואילן חזר למיטתו. העיתונים יכולים לחכות, חשב, וחזר לחמימות הנעימה שמתחת לשמיכה.

בבוקר אמר אילן לבני משפחתו שכדאי אולי לתקן את התקרה בחדרו. הם הציצו בו בתמיהה רבה. ממתי אילן רואה בכלל דברים כאלה? הוא לא אמר דבר על החור בתקרה. לפני כמה חודשים חלם שממתין לו אמבולנס בפתח הבית, ושהוא בדרך לאשפוז. עובדי האמבולנס דיברו בשפה שאינו מכיר. לא עברית, לא ערבית ואף לא רוסית. לשאלתו טענו שהם מדברים אשורית קדומה. זה העיר אותו סופית משנתו. כולם כעסו עליו שהוא מאשים אותם ברצון לשלוח אותו מן הבית אבל הוא ענה שחלומות שווא ידברו.

הוא נשאר כל היום במיטה, קרא בפעם ה-20 ספר נפלא של ג'ון לה-קארה, ולא אכל דבר. מאז שמהליה ג'קסון קדחה סדק גדול בתקרת חדרו הוא הפסיק בכלל לחשוב על המוות. אין טעם לחשוב על הבלתי נמנע, אמר לעצמו. העיקר שלא יקראו אותי לשירות צבאי. המחשבה הנואלת הזו על הצבא הצחיקה אותו. חרף גילו, חשב לעתים על עבודה נוספת אבל הצבא שאיים עליו במשך שנים כה ארוכות נדחק לפינה חשוכה בירכתי עולמו. כאשר קיבל את המעטפה האחרונה מיחידת המילואים שלו הוא התעלף באמצע הסלון, איבד את הכרתו לזמן מה אבל אחרי שהתעורר הבין שבסך הכל הזמינו אותו למסיבת סוף שירות בתל השומר, עם קפה שחור ועוגת חנק טעימה להפליא. כך הסתיימה הסאגה שביעתה את אילן רוב ימיו. המנגנון חסר הפרצוף של הצבא שיחרר את אחיזתו בצווארו של אילן. באותו יום נסע לתל אביב באוטובוס, קרא לו בנחת כל הדרך והגיע לקפה "תמר" כדי לפגוש כמה חברים. הוא הוצף בתחושות נהדרות של אושר משחרר. הגיע סוף לסבל הממושך, לפחדים האמתיים גם ממציאות מדומה.

בקפה "תמר" הוא נרדם, אחרי כמה לילות בלא שינה. מישהו העיר אותו בעדינות, והגיש לו קוניאק גרוע שערב לו מאוד. הוא נרדם גם באוטובוס בדרך הביתה והשירים הישראלים לא הציתו את דמיונו. הגג באוטובוס לא נסדק, ומלאכים לא עלו וירדו בסולם יעקב הפרטי שלו. הקור בתחנה העיר אותו לגמרי. הוא היה מוכן לימים הבאים. נהג המונית שלקח אותו לרחביה ליהג על מעלותיו המדומיינות של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, אבל גם הפטפוט הנלעג לא הטריד את אילן ולא פגע בהלוך רוחו הסטואי. יגיעו זמנים של אושר, חשב אז אילן, וחייך בכמעט עליצות כאשר הגיע לביתו. הוא התעכב לכמה דקות בחדר העבודה ולא ראה שום סדק בתקרה. היא היתה קצת מקולפת, כמו תמיד אבל החדר עצמו היה מקסים, עמוס ספרים ועיתונים לעייפה. בית.

כדרכו, הלך לישון ונרדם לשעות ארוכות מאוד. הוא הודה לאלוהים (שבו לא האמין) על מתנת השינה ששלח לבני האדם. כשהתעורר, רצה מאוד לטלפן לחבר ולספר לו על חלומותיו, על הזיותיו ועל החיים בממד שמעל המציאות שיש בהם יופי שקשה לתארו. הוא לא מצא חבר כזה. הציניות איכלה את כל מה שנשאר בעולם שמסביבו ולא נותר לו אלא להשלים עם העולם כפי שהוא. לפני זמן מה ביקר חבר בבית חולים לתשושי נפש והחבר לא הכיר אותו. עם זאת, שמר על חיוך חביב כאילו היה אילן מטרידן סדרתי שבא להפריע את מנוחתו. אילן הבין שהחזרה לשפיות היא אופציה ששמורה רק ליחידי סגולה, שאינם חולים באמת. חברו יאיר כבר היה שרוי במעין אי טרופי עתיר צמחיה, שמוקף על ידי תנינים טורפים. הדרך חזרה היא בלתי אפשרית בעבורו, חשב אילן.

הוא יצא מבית החולים בתחושה שמזלו שפר עליו, ונסע באוטובוס הביתה כדי להאריך את הפגרה שלקח מחייו הרגילים. על ספסל באוטובוס חייכה אליו נערה חרדית יפה מאוד, ואילן הבין שהיא שיקפה למענו את הנהרה שראה דרך הסדק בתקרה.