הטור של חיים ברעם | גיבורים מהעבר

כאשר הדודה בוליסה שלחה את בנה סעדיה לצבא היא לא חששה במיוחד. הוא היה בחור מקסים, ולא בדיוק פייטר. בוליסה לבית אלקיים היתה פעם יפהפייה אבל קצת חולנית והוריה מכרו שטחי אדמה יקרים באזור תל-אביב כדי לשלם לרופאים הכי טובים ולתרופות הכי יקרות. היא נישאה להרצל קירה, איש ישר דרך וחרוץ, שעבד קשה לפרנסת משפחתו. קירה היה תימני, ומשפחתה הקרובה של בוליסה לא התפעלה ממנו. היא פגשה אותו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. לבני משפחתה לא נודעה שום השפעה על חייה הרומנטיים של בוליסה. אם קירה נראה "כהה עור" מדי לטעמם, הם בכל זאת נשמו לרווחה שמישהו ידאג לבוליסה, יסבול את כל גחמותיה. הם קלטו שהרצל הוא בחור מצוין ובצד ההתנשאות חסרת השחר שלהם קיננה גם תחושת הקלה.

משפחת קירה עברה לירושלים, התגוררה בנחלת אחים והרצל קירה היה מגיע לביתנו לעתים תכופות. לימים החל גם סעדיה לבקר אצלנו, תמיד נהנה מקבלת פנים חמה ומהמאכלים של אימא שלי. סעדיה לא היה בתנועה המאוחדת והעדיף לשוטט עם חבריו על אופנועים במערב העיר. פעם ראיתי אותו יושב להנאתו על גג של אוטובוס. ייתכן שלקח סיכון מיותר, אבל סעדיה לא היה ער לכך. את אימו כמעט שלא ראינו. בוליסה חייתה בתודעתנו בזכות הסיפורים של אימא על יופיה ועל נחישותה לעשות כרצונה. כשהרצל נשאל עליה הוא רק נאנח עמוקות, וזה אמר הכל. במטבח של אמא סיפר לי סעדיה על התלבטותו בין תנועת החרות של מנחם בגין לבין מפא"י של דוד בן גוריון. למרבה המזל הוא לא התעניין כלל בכדורגל וכך נחסכה מאיתנו נוכחותו ביציע של
בית"ר בימק"א.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

כל הסטיות האמיתיות והמדומות האלה לא הפכו אותו למנודה בבית ברעם. חיבבנו אותו, הוא היה משעשע ולא חשבנו שכולם חייבים להיות בתנועת הנוער שלנו. איש האופנוע המוביל בשכונה היה ציון עמאר שנחשב ל"פושטק" (מונח שנעלם מן העולם, ישתבח שם האל). סעדיה קירה העריך אותו, אבל לא היה לו כסף לעמוד בסטנדרטים של החבורה. הוא החליט להתגייס, לא היה ביחידה מובחרת אבל במלחמת סיני 1956 הוא נהרג. ב"שבעה" שתק אביו הרצל שגם בימים כתיקונם היה שתקן גדול. בוליסה שקעה בתוך עצמה. כשניגשתי אליה אמרה לי: "אתה הבן של גרסיקלה (גרציה). תסלח לי, מאז המקרה קשה לי לזהות אנשים".

"המקרה", מותו של סעדיה במלחמה שאיתה לא הזדהה במיוחד, העציב אותנו מאוד. הוא הצטייר יותר כמו קורבן מאשר כמו גיבור מלחמה. חשבתי אז שהוא היה מעדיף לדהור בחוצות עירנו באופנוע של ציון עמאר מאשר למות בפעולת גבורה בסיני. הוא נעלם מהנוף של נחלת אחים, אביו התעטף בשתיקה קודרת ואימו התנתקה מהעולם.

שנה לפני מותו של סעדיה קירה נהרג עוד סעדיה במשפחתנו. סעדיה אלקיים היה ממייסדי יחידת 101 וחטיבת הצנחנים, פַּקודו של אריאל שרון וקצין מזהיר וידוע שם. הוא היה יפה תואר במיוחד, שיערו בהיר, פניו שחומות ועיניו כחולות. גם אלקיים היה מקורב מאוד למשפחתנו, בעיקר לאמא, והיה קופץ לדירתנו ברחוב המלך ג'ורג' מקפה "ניצן" הסמוך, ששם נאספו חבריו ליחידה לפני פעולות תגמול אכזריות במיוחד בכפרים פלסטינים בגדה, שנים רבות לפני הכיבוש.

הוא חיבב אותי במיוחד, ואפילו הלך בשליחותה של אימא לקבלת הורים בבית הספר, שכן לאבא שלי לא היה זמן. הבשורות ששמע לא היו מרנינות, אבל סעדיה אלקיים אמר שהמורים פשוט לא מבינים אותי. הוא רכש בצבא מושגים אולי קצת מוגזמים של נאמנות ולא חש שהוא חייב משהו למורים שלי. זו היתה נקודת תפנית בחיי. ההורים שלי תמיד הסכימו עם המורים ועם ההנהלה וחשבו שיש לי נטייה לזלזל בכל מרוּת. אחרי קבלת ההורים הסיע אותי למסעדה מזרחית קטנה באגריפס, והבנתי שחרף מראהו האשכנזי הוא היה מזרחי לכל דבר. בזמן הארוחה הוא דיבר על הערצתו לסטאלין, מנהיג ברית המועצות. אני הייתי קצת יותר מסויג, אבל סעדיה, שכונה בצבא "סופאפו" היה נחרץ. "באמצע המאה העשרים נאלצה האנושות לבחור בין אדולף היטלר לבין יוסף סטאלין"" אמר, "אני עומד לצדו של מנהיג האומה הסובייטית".

ההערה שלו במסעדה לא חידשה לי הרבה. חודשים אחדים לפני הארוחה הייתי עד לוויכוח סוער בינו לבין מרדכי אלקיים בביתה של דודתי רחל. מרדכי היה פעם מפקד ההגנה בנתניה ועזר לחפש את רוצחי הסרג'נטים הבריטים, שנתלו על ידי אנשי אצ"ל. הוויכוח שלו עם סעדיה היה על ברית המועצות. מפא"י של הדוד מרדכי אלקיים כבר הצטרפה לאורביט האמריקאי במלחמה הקרה, מפ"ם של דודני סעדיה אלקיים היתה עדיין פרו סובייטית לחלוטין. הוויכוח היה מר. שני האלקיימים היו אנשים קשוחים ולרגעים חשבתי שהוויכוח יתדרדר למהלומות. זה לא קרה. דודה רחל שנמנתה על חסידיו של משה שרת היתה אישה סמכותית וחכמה. היא השתיקה את הוויכוח ובבית ברחוב הירשנברג 10 השתררה דממה.

כבר סיפרתי בספרי שהמשורר יעקב סימן-טוב ידידי היה חייל של סעדיה אלקיים בצנחנים. הוא תמיד טען שסופאפו היה סדיסט ושיחסו לחיילים היה מחפיר. גם מירון בנבנישתי אמר דברים דומים לדודתי רחל אבל היא ביטלה אותם בבוז מוחלט. "אתם כולכם מפונקים" הטיחה במירון, "לסעדיה הייתה ילדות קשה, המשפחה חיה בעוני רב והוא עיצב את עצמו בעשר אצבעותיו". בנבנישתי הדעתן שתק. הוא היה נחשב לאושיה בתנועה, וכולם הועידו לו עתיד גדול.

בשנת 1955 נהרג סעדיה אלקיים בקרב עזה. קצת יותר משנה לפני נפילתו של שאר בשרו סעדיה קירה. שמעתי על כך מאחי עוזי במגרש הכדורסל הנחמד ברחוב רבי עקיבא, שבו התקיימה אליפות בתי הספר. סימני הספקנות כבר חלחלו ללבי, אבל את מותו של סעדיה קיבלתי כאסון משפחתי נורא. בהלוויה אמא שלי בכתה באיפוק שאפיין אותה, ואבא שלי שוחח עם מלווים אחרים ביידיש. נסענו אז לצפון הארץ, הנוף מסביב היה נהדר, ואישה שהלכה לצדי דיברה עם חברתה על יופיו יוצא הדופן של סעדיה.

לימים הבנתי שהמוות, אפילו בשורות הצבא, הוא ניתן לחלוקה. סעדיה אלקיים נקבר כגיבור מלחמה; את ההלוויה של סעדיה קירה הנחמד אינני זוכר. האם הגבורה שולטת גם על מחוזות הזיכרון? מקץ שנים רבות, כאשר נפטר גם חברי סעדיה מרציאנו, נזכרתי שוב בשני קרובי משפחתי שנספו. השכול עדיין מאיים עלינו, וספק אם גם בעתיד תשרור במחוזותינו השלווה.