פוטנציאל בוסרי: לקטמון יש לא מעט כישרון, השאלה היא איך הוא יתחבר?

שאלה של חיבור / ניר גרוסמן

גביע הטוטו בליגה הלאומית יצא אל הדרך, וזו הזדמנות טובה לעמוד על טיבה של הפועל קטמון, שלבטח תשמח מאוד לשמור על התואר ולשלשל על הדרך עוד קצת מצלצלים לחשבון הבנק.

ההצגה האמיתית, כידוע, תחל רק בעוד שלושה שבועות – בסוף השבוע של ה-23.8 כשמשחקי הליגה ייצאו לדרך, ובזמן הזה ניתן יהיה לדעת (אולי) לאן פניה של קטמון.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

קטמון לטעמי, מסקרנת השנה יותר מבכל שנה אחרת והסיבה די ברורה. אחרי ארבע עונות בליגה הלאומית, שכללו מסעות רכש רציניים והנחתת שמות משמעותיים דוגמת ברק לוי ויוגב לרמן, שני שחקנים לגיטימיים בליגת העל, שלא הצליחו להביא את הקבוצה לליגת העל, נפתחת העונה הנוכחית עם סגל שחקנים צעיר. סגל שבחלקו די אלמוני שינסה (שוב) לנפץ את התיאוריה ששמות גדולים וניסיון מביאים בהכרח להצלחה.

לקטמון יש לא מעט כישרון אך הוא, כרגע לפחות, בוסרי ולא בטוח שיכול לפרוץ. השמות הבולטים הם לטעמי החלוץ וויליאם אגאדה (20) והשוער אדבאיו אדליי (19) – שני הזרים הניגרים של הקבוצה. כידוע לכל מאמן, שוער וחלוץ הינן שתי עמדות שאם פגעת בהן – אתה תותח, ואם נפלת בהן – אתה הולך הביתה.

אגאדה, שאותו מכירים כולם, הוא כישרון גדול והוא הראה ניצוצות לא מעטים. הניגרי עבר מצוין את תקופת ההכנה של הקיץ שעבר, בישל וכבש, בדיוק כפי שציפו ממנו, אבל אסור גם לשכוח את חלקו הדל במשחקי הפלייאוף בשלהי העונה שעברה.

גם לגבי השוער אדליי נראה שיכולת וכישרון יש, אך סימן השאלה המרחף קשור להצלחה שלו לעשות את המעבר מקבוצת נוער לבוגרים. הניגרי, כידוע, הצטיין בנוער בעונה שעברה, ספג 11 שערים בלבד ב-26 מחזורי ליגה, אבל עדיין, המערכים ההתקפיים של קבוצות בוגרים שונים לחלוטין מאלה של קבוצות הנוער. בנוסף, לאדליי יש מגבלת גובה יחסית לשוערים אחרים, מה שעלול לבוא לידי ביטוי לרעה בליגה של הגדולים ולפגוע בביטחון שלו לאורך זמן, ואז גם לפגוע בקבוצה כולה.

ניר גרוסמן (צילום: פרטי)

כמות הספיגות, ואת זה חובה להדגיש, אינה תלויה רק ביכולת של אדליי, אלא גם בהגנה שלפניו. עזיבתו של יוגב לרמן הקלה מאוד על התקציב, אבל האם ההגנה, שספגה 42 שערים בעונה החולפת דווקא עשויה להרוויח מעזיבה של שחקן בסדר גודל של לרמן? האם דווקא עכשיו, בלם כמו אבי מלכה יתחיל לפרוח ולפרוע שטרות מה שלא קרה לו לצד לרמן בעונה שעברה? אם לשפוט על פי יכולותיו בתקופת ההכנה, מלכה בהחלט ‘נולד’ מחדש, ומתפקד כעוגן חשוב במערך. אם ניקח בחשבון שלצידו, במקומו של לרמן, ישחק גל מאיו, שחקן הגנה חזק, יציב כמו בטון, שמביא מספרים גם בחלק הקדמי, קטמון יכולה להרוויח פעמיים.

הקישור של זיו אריה רך מידי לדעתי. לא משחקים שם שחקנים מספיק ‘רעים’. גוני נאור, כישרון שהגיע לפני שנתיים ממכבי לנוער קטמון ואווקה אשטה, הם עדיין ‘בוסר’, אביחי וודג’ה אינו שחקן שמחלץ כדורים, שרון זיסו שהצטרף הוא בהחלט שחקן מנוסה מאוד בלאומית, שחקן של עבודה קשה, אבל הוא לא האקס פקטור, יוראי מליחי אקס בית”ר ונורדיה, נבחרות הנערים והנוער שחקן כלבו חשוב, אבל עדיין קטמון חסרה שחקן קישור איכותי משמעותי.

בהתקפה פרט לאגאדה נמצא את מי שיהיה לדעתי הג’וקר של קטמון השנה, רועי פדידה שהגיע מנוער בית”ר. פדידה שחקן סופר מוכשר, ערמומי, זריז מאוד, חזק, דריבליסט ובעיקר גולר.

לא שמעתם על המשכיות? / ליאור אליאב

הפועל קטמון, קבוצת האוהדים הנהדרת שלנו, שבאמת עשתה קפיצת מדרגה בשנים האחרונות, עומדת בפתחה של עונת מבחן חשובה מאין כמותה. אתם בטח שואלים למה? העונה האחרונה היתה עונת שיא בקטמון, עונה של שבירת שיאים. כמויות הקהל שהגיע לטדי ואפילו למשחקי החוץ היו הגדולות ביותר מיום שהמועדון נוסד בשנת 2007, הכדורגל שהציגה הקבוצה באדום-שחור בחודשיים הראשונים היה לא פחות ממלהיב, המשאבים, התקציבים וחומר השחקנים שהגיע לבירה היו בגדר בלתי אפשרי, נראו כדמיוניים לממדים של קבוצת אוהדים, ומעל הכל היה זה השינוי בחשיבה, הרצון האמיתי לקחת את כל הקסם הזה מסביב ולעלות איתו לליגת העל.

על כך שהעונה נגמרה במפח נפש ובפספוס אדיר אין כל ויכוח, אך מה שצריכים לקחת בחשבון בקטמון זה שלמרות האכזבה היינו שם, נאבקנו, ודברים במועדון נעשו נכון בסך הכל. לטעמי עוד עונה כזאת ואין סיבה שבעונה הבאה לא יהיה דרבי בירושלים.

אבל, וזה אבל גדול, בכדי לתת עוד עונה כזאת ולהיות בצמרת במשך שנה שלמה, שי אהרון וזיו אריה היו חייבים לשמר את הדברים הטובים מאשתקד וליצור המשכיות ואילו בוועד המנהל היו צריכים לדאוג למשאבים נוספים, שייתנו לקבוצה את כל האספקטים הנחוצים לה בשביל להגשים את המטרה.

ליאור אליאב (צילום: פרטי)

בינתיים, יש אומרים שהדרך מתמשכת ונותנים את הקרדיט לעוסקים במלאכה. שלא תבינו לא נכון, גם אני מאמין בנפשות הפועלות, אני באמת חושב ששי אהרון ושותפיו עושים עבודה נפלאה וכל מה שמעניין אותם זה רק דבר אחד, הצלחת הקבוצה. אך מנגד אם אני מסתכל על ההכנות לעונה שבפתח, שוחררו מהקבוצה לא פחות מ-12 שחקנים משמעותיים. 80 אחוז מהם היו שחקני הרכב, שחקנים שמשכו את הקבוצה קדימה. אז בשביל ליצור את ההמשכיות, לא היה רצוי שלפחות 6-5 יישארו? התשובה הנחרצת היא כן.

ברק לוי, קובי מויאל, עדן שרם וג’ייק רוזנסקי שוחררו ובצדק. הם הגיעו בקול תרועה, אך התרומה שלהם היתה מינימלית ביותר, תרומה שכל שחקן נוער של המועדון היה מניב.

לגבי יוגב לרמן ודניאל בוסי, שבסך הכל היו יציבים, אפשר להגיד שההנהלה בחרה להיפרד מהם ולהביא במקומם לקו ההגנה מחליפים ראויים בדמותם של גל מאיו וסהר בראון. הבא בתור הוא ערן לוי. ההחתמה של החלוץ בינואר עשתה גלים, שחקן ליגת על בכיר, ללא ספק הרעידה את אמות הסיפים. אבל מה לעשות, כפי שנוכחנו לדעת זה לא עזר, הבלון התפוצץ. אבל בכל זאת, איך שלא נסתכל על זה ערן הוא שווה 15-10 גולים בעונה, השאלה שלי היא, האם לא היה נכון כן להשאיר אותו ולתת לו את המפתחות להוביל את הקבוצה? לקטמון לא היה מה להפסיד, וחבל שהמועדון בחר להיפרד ממנו.

את השחרור של השחקנים הנוספים אני אישית לא מקבל ומדובר, לדעתי, בחוסר אחריות של ההנהלה. הם היו השלד הבריא והטוב של העונה האחרונה. נבדיל מהשאר לרגע את מיקו ממן, שחזר לקבוצה רק באמצע העונה, אבל ללא ספק היה שם, תרם שערים חשובים והיה מחובר חברתית כאילו לא עזב מעולם. באשר לאמיר בן שמעון, ירדן אבוחצירא, עדי תמיר ועדן דהן – העובדה שאף לא אחד מהם נשאר באדום זה מחדל של ממש. אלה שחקנים שהביאו את התואר הראשון בהיסטוריה למועדון (גביע הטוטו של הלאומית). לפחות עצם אחת מהשלד עדיין כאן, אז אם תרצו אין זו (ויליאם) אגאדה.