דקה וחצי לסיום המשחק ביום שני, במינוס שבע נקודות, הזעיק עודד קטש פסק זמן שהיה בבחינת כוסות רוח למת. מבחינתי זה היה ברור שהעונה הזו נגמרה והמסמר האחרון כבר ננעץ, והעדפתי לצאת מההיכל ולהמתין לבני משפחתי ברכב. שמעתי את אוהדי הפועל ירושלים המתוסכלים יוצאים בזה אחר זה ומטילים את האשמה על יקירם, מאמן הקבוצה על שלא הכין כראוי את הקבוצה לחצי הגמר, ולא מצא שום פתרונות להתפתחויות על הפרקט.
אבל לי כאוהד ובעיקר כפרשן, יש טענות עמוקות ויסודיות יותר מאשר ההופעה האיומה והנרפית מול מכבי ראשון לציון ששלחה את האדומים הביתה. בדיעבד, ההפסד הכואב לא כזה מפתיע. הפועל ירושלים של העונה הנוכחית היתה קבוצה מהנה לצפייה, שזכתה בגביע (הישג אמיתי וחשוב), אבל היא גם היתה חסרה קשיחות. למעשה, בכל פעם שעמדה מול אתגר מקצועי של קבוצה בינונית פלוס, קשוחה ומאומנת, היא לא עמדה בו.
הצבעתי על הבעיה הזו מתחילת העונה והזהרתי מפניה. ההחלטה של איל חומסקי וגיא הראל לרדת לליגה השלישית בטיבה באירופה, לאחר הקטנת התקציב ובעקבות הרצון לרשום הצלחות גבוהות יותר באירופה (מה שלא קרה במציאות), היתה בעיני שגויה והיא גרמה לרבים לטעות ולחשוב שהסגל הנוכחי טוב בהרבה ממה שהוא במציאות. הפועל ירושלים של השנה "עפה על עצמה" והאמינה, כשפירקה בשלב הבתים קבוצות חלשות בהרבה ממה שהכרנו עד השנה, שהיא מסוגלת להגיע עד הסוף ולהתמודד על כל התארים.
ואז, במשב רוח הראשון שהגיע (טנריפה) היא נשרה כמו העלה של אריק איינשטיין, והוכיחה שהיא בעצם שבירה ומתפוררת בקלות. הניצחון מול א.א.ק אתונה בחוץ, במשחק הראשון באירופה, לא העיד על יכולתה של הפועל ירושלים כמו גם על יכולתם של היוונים. כשהיוונים התחברו בסיבוב השני, הם ניצחו בארנה בלי שום בעיה. מלבד אותו ניצחון הירואי בסיבוב השלישי, הפועל לא באמת התמודדה מול מכבי תל אביב העונה וגם ראשון לציון ניצחה אותה שלוש פעמים העונה. טנריפה כבר חשפה את כל הבעיות והוציאה את האוויר מהבלון.
למעט ג'יימס פלדין וטיישון תומאס, ששיחקו בצורה מחרידה בחצי הגמר, הסגל של הפועל בינוני וטוב אולי לליגה הישראלית, אבל לא מעבר לזה. הסגל הישראלי, עד אזרוחו של אמארה סטודמאייר, היה חסר ובעייתי, כשפרט ליוגב אוחיון ולתמיר בלאט, שזכו לקרדיט בלתי נגמר, קטש לא באמת החזיק מאף ישראלי אחר ומיעט לתת דקות, במיוחד באירופה.
רמי מנדל
אמארה אמנם שינה הכל והפועל רשמה סדרת ניצחונות נאה, עד שגם הוא לקה כנראה בסינדרום ירושלים וסיפק הצהרות מקוממות לאוויר, בזמן הכי גרוע שאפשר. במקום לדבר על המגרש דיבר מחוצה לו והתוצאה – הופעה איומה בחצי הגמר והתעלות עצומה של דיימון סימפסון, שפרפר אותו.
עד לשבוע שעבר דיברו כולם על השיפוצים הקלים בקיץ, חיזוקים במקומות הנכונים של השלד הקיים ופתאום, אחרי הסטירה בחצי הגמר, נשמעים קולות של מהפיכה בסגל. אני בטוח שיותר מכל דבר אחר, מודאגים בירושלים פחות מההדחה או מהשרירים של סטודמאייר ויותר מהקהל המאוכזב, שעלול להצביע ברגליים. השחקנים והקהל יוצאים עכשיו לפגרה, אבל יש מי שרק מתחיל היום לעבוד.
תגובות