דעה | למה ירושלים היא לא מלכת אוכל הרחוב העולמי?

יום ירושלים זה דווקא הזדמנות מצוינת לדבר על רוכלות קולינרית. כן, דווקא ביום הזה, בו 'מנגנים' לנו על ירושלים מאוחדת ועל איך מזרח העיר ומערבה אחד הם, אני בוחרת להצביע על הדוכנים המאולתרים ברחובות העיר העתיקה, על מכוניות "הגזלנים" בגנים הציבוריים ואלו שיושבים מחוץ לתיאטרון עם בייגלה שראה אור יום אתמול. אולי אפשר אחרת?

הצצה קטנה לדוכני אוכל הרחוב בארה"ב, במדינות אירופה וברחבי רוסיה יכולה להוכיח כמה זה יכול לעבוד אחרת. למה הרגולציה בשוויץ מאפשרת אוטו-אוכל בכל קנטון, ולנו הירושלמים מגיע רק מכונית שמוכרת ארטיקים במחיר מופקע?

• דעה | האמת נמצאת ברחובות – את ירושלים צריך קודם כל לנקות מלמטה
• דעה | חובה לשמור על האיזון בין פיתוח העיר לבין שמירה על אתרי הטבע בירושלים
• דעה | גן החיות של כל המשפחות הירושלמיות

ירושלים היא עיר שעלו אליה לרגל, כבשו אותה, עברו בה בדרך וממנה הלאה. תמיד היה בה צורך בדוכני אוכל. כשהצלבן ירד מהסוס הוא חטף לו משהו לאכול, כך גם החייל הטורקי או הבריטי והיום התייר המזדמן. זו הדרך שבה התפתחו דוכני החומוס והפלאפל, הקבב הטורקי בפיתה ומגשי המתוקים. לא בהכרח לכולם התחשק להתלבש יפה כדי לאכול במסעדה יקרה.

גם ההיסטוריה של מחנה יהודה, במערב העיר, החלה בדוכני ממכר ירקות ומעדנים שהובאו מטורקיה ולבנון ונמכרו, נכון לשנות ה-80 בדוכנים מאולתרים, עד שהוחלט למסד את השוק ולהפוך את הדוכנים לחנויות ממש. אך לא כל הרוכלים הקולינריים יכולים לעשות את הטרנספורמציה ולהפוך למסעדה של ממש, עם חלל להשכרה ועלויות נלוות.

החלטה של ראש העיר לאפשר את קיומם של דוכנים ומכוניות אוכל אמתיות, ולא במסגרת פסטיבל, כאלה שנעות ברחובות העיר ושכונותיה מדי יום היא החלטה שעשויה להשפיע על תרבות המטבח הירושלמי. צריך ראש עיר אמיץ שישנה את ההחלטה של קודמו. רוכלות קולינריות היא הדרך להפיץ תרבות אוכל להמונים, לגעת באלו שלא יכולים להרשות לעצמם לשלם במסעדת יוקרה, ובכל זאת רוצים להנות ממטבחיה הרבים של העיר. בכל העולם קיימות מסורות של אוכל רחוב הנמכר בטבורה של עיר עם היתר, רישיון והשגחה. אז מה הופך את ירושלים לעיר יותר מקפידה מכל הערים בעולם עד כדי כך שהמילה רוכלות היא הס מלהזכיר במסדרונות רישוי עסקים?

דוכני רחוב ניו יורק (צילום: RICHARD DRE ASSOCIATED PRESS)

דמיינו את האמפנדס של לוקאס מגיעים לקרית היובל באוטו אוכל צבעוני; או את הטאקוס של לואיס בפסגת זאב; את הבורגס רום מביא את המבורגר מס' 3 לגבעת משואה; ואת הקרואסונים של קדוש בעגלת קפה בפארק ניות בשבת. זה לא כזה חלום מופרך. הוא קיים ברחובותיה של ברלין, של ניו יורק ושל לונדון. איזו סיבה יש להתעלל במוכר ההריסה משער שכם שפותח רק בשעות הערב לאחר שוך הפקחים, כשהאיש, למעשה, הוא אחד האחרונים שממש עושה במו ידיו את מאפי הסולת האופיינים לאזור. אני רוצה לחיות בעיר שתאפשר לי להציץ לסירים בדוכן באמצע רחוב יפו ולא רק כשאגיע לעזורה. אני רוצה ליהנות בשבת מעגלת קפה איכותי בפארק מבלי שפתיחתו של מקום יהווה איום על אוכלוסיה כזו או אחרת. אני גם רוצה גם ליהנות מהמטבח של שכננו במזרח העיר, כזה שיאפשר עגלת מקלובה וקבב בפיתה, בלי שנפחד מפקחים מחרימים.

לילך רובין (צילום: יעל אילן)

ביום ירושלים אני פונה בזאת לראש העיר המכהן משה ליאון ומבקשת: אנא הסדר תנאים ותקנות שיאפשרו את קיומם של דוכני האוכל כי הם חלק מתרבותה של עיר ובוודאי עיר כמו ירושלים, לא פחות ממוזיאון ישראל ומהכותל.

לילך רובין, מנהלת ובעלים של שרגא foodies club בירושלים, בית לחובבי אוכל ולאירועי תוכן קולינרי.