ירושלים של פעם: טור מיוחד של חיים ברעם

בילדותי הייתי קורא בכל יום שישי את העיתון "חרות" ולומד המון גם מכתבי הפלסתר שהופיעו שם. אבא היה מביא את כל העיתונים ביום שישי ואת העיתון של יוחנן באדר ומנחם בגין אהבתי לקרוא במיוחד. לקראת חג הפועלים האחד במאי הציפו את הגיליון במאמרי השמצה על "החגא האדום". כיוון שהכרתי היטב את תולדות החג ואת ההיסטוריה של מאבקי הפועלים על פרנסתם, התייחסתי לעיתון ולכותביו בבוז מוחלט. זה אושש את תגית "הפשיזם" שהודבקה אז לימין הלאומני. זאב ז'בוטינסקי ביזה את החג עוד לפני מותו בשנת 1940 ואף טבע את הסיסמה "חד נס" ללמדכם שלאנשי הימין יש רק דגל אחד. מבחינה היסטורית הם ניצחו במאבק הזה, אמנם מקץ שנים רבות. אנשי "תנועת העבודה" קברו בעצמם את החג ואת הדגל האדום שליווה אותו תמיד. את הפגנות האלפים עם דגלים אדומים זוכרים רק בני דורי, וגם זה בקושי רב.

מדרחוב בן יהודה בשנות ה-70 (צילום: הארכיון הציוני)

לחוגגי "יום ירושלים" אין מונופול על אהבת העיר. רבים מאיתנו אוהבים את ירושלים בכל מאודנו, גם אם הם בוחלים בהפגנות הלאומניות של חובשי הכיפות הסרוגות. החגא הלאומני נולד כדי להנציח כיבוש, כוחניות ונישול; הרגש שלנו לעיר כולל את כל תושביה ואיננו תלוי בהפגנה כזו או אחרת. לזיקה לעיר יש היבט קהילתי: אנחנו אוהבים את מה שמזכיר לנו את ההורים שאינם, את בתי הקולנוע של פעם וגם את מגרשי הכדורגל בקטמון ובימק"א. כאשר אני עובר ברחוב ההסתדרות אין לי עניין מיוחד בבית המרקחת הגדול שפועל שם. אני שומע את המוזיקה מקולנוע תל-אור ז"ל. נזכר במערבונים הרבים שראיתי שם ואת גיבורי המסך כמו רנדולף סקוט, גארי קופר ורוברט טיילור. דוריס דיי שנפטרה בשבוע שעבר בגיל 97 קשורה יותר בקולנוע "אוריון" דמוי הצינור, שהקרין את סרטי פוקס. בפסאג' שהוביל לקולנוע אורנע היו תלויות תמונות מהסרטים. היינו מתעכבים שם שעות ודנים במעלותיהם של הגיבורים שלנו, ורק אחרי גיל 14 גם ביופיין של וירג'יניה מאיו ואליזבט טיילור. באוריון הקרינו את "גברים מעדיפים בלונדיניות" שהצית אז את דמנו. כיום זה היה נחשב לסרט תמים למדי שניתן להקרינו גם בבתי אבות אבל אז מרלין מונרו כיכבה בחלומותינו וגרמה לנו להתעלם מהעזובה והלכלוך במרכז העיר. והיו גם את קולנוע רקס, קולנוע ציון וקולנוע אדיסון ואחרים.

צעדת האחד במאי (צילום: מתוך ויקיפדיה)

לא דיברנו על קדושת העיר, לא על הכותל ולא על כיכר העיר הריקה. הוויכוחים ניטשו בעיקר על הפועל ועל בית"ר. בשנות ה-50 היינו בתיכון ולכולם היה ברור שיש להפועל הגמוניה מוחלטת בעיר. עד מלחמת ששת הימים בשנת 1967 היינו משוכנעים שנצליח לטאטא את בית"ר מהתודעה הציבורית. המלחמה שיבשה את הכול, גם את תחושתנו הבוטחת ששום דבר לא ישתנה. העולם הפרטי שלי היה מורכב משלושה אדנים, הסרטים, הכדורגל והספרים. בספריית "אורן" קראתי בכל יום רביעי את "העולם הזה" של אורי אבנרי, ולמדתי ממנו המון. לאבנרי היו נטיות לאומיות והוא התלהב מאוד מ"איחוד ירושלים" אבל התפכח עד מהרה מרעיון העוועים הזה. בספריה פגשתי גם את המשורר המנוח יעקב סימן-טוב, איש מוכשר אבל ממורמר מאוד. הוא היה אוהד בית"ר מתון בזכות ידידותו עם בני משפחת אמינוף, שכניו משכונת הבוכרים, אבל איש שמאל מובהק ואנטי-מיליטריסט. ממנו למדתי על זוועות יחידת 101, על רצח שבויים ועל הילדות הקשה בשכונה. פעם סיפר לי בפרטי פרטים על התור שעמד ליד בית השימוש המזוהם בחצר, ועל ההערות המצחיקות של הממתינים. בעבורו, החצר בשכונת הבוכרים היתה ירושלים, חרף הקרבה לבית הספר לשוטרים ולשייח' ג'ארח. גם סימן-טוב קרא את "העולם הזה" אצל חיים הגיתי בספריית אורן. הגיתי היה איש תנועת העבודה, ספק מפא"י ספק מפ"ם, ודי סלד מדעותיו של אורי אבנרי. אבל הוא הבין שבני נוער חייבים להיות חשופים לכל השקפות העולם ולכל סוגי המידע. זה היה מרענן בעידן הדיקטטורה הרוחנית של מפא"י, שגם אבא שלי היה חלק ממנה. אבא שלי דווקא חיבב את סימן-טוב. כדי להבין זאת חשוב להבין את האווירה ששררה בעיר. כל מזרחי מבני השכונות שלא היה חסיד של מנחם בגין נחשב למציאה גדולה. רוב חבריו של סימן-טוב היו בית"רים בנשמה, כלומר לא רק אוהדי קבוצת הכדורגל אלא גם חברים נאמנים בתנועת החרות.

קולנוע ציון בשנות ה-70 (צילום: ראובן מילון)

בתקופה הזו כבר גרתי ברחוב המלך ג'ורג' החביב עליי עד היום. זו לא היתה שכונת מגורים מובהקת מבחינה חברתית או פוליטית. שררה בה אווירה חופשית גם מבתי הכנסת וגם מסניפי המפלגות. רוב החנויות בסביבה היו שייכות לציונים כלליים, בדרך כלל אנשי העלייה הרביעית מפולין או מאוקראינה. אבא שלי היה איש מקובל מאוד באזור, גם על ידי חברי מפלגות אחרות. במסעדה הקואופרטיבית, שני מטרים מביתנו, אכלנו רק כאשר אימי הייתה חולה. אהבתי מאוד את כדור הבשר עם הרוטב האדום שהונח על מחית תפוחי אדמה שטבלה גם היא באותו רוטב. המלצריות היו די מבוגרות, רובן יוצאות הונגריה והן היו חמורות סבר אבל ענייניות. כל חיי סבבו בשטח הקטן הזה, מהמלך ג'ורג' ועד כיכר ציון. פקדתי את כל בתי הקולנוע, קראתי את דף הקולנוע ב"דבר השבוע" אבל לא הפכתי ל"מבין" אמיתי. את הסרטים היותר מורכבים ומתוחכמים ראיתי בעיקר בלונדון ושם גיבשתי טעם יותר קוסמופוליטי. לעתים גם הסרטים בעיר הפתיעו. ב"אוריון" הקרינו סרט תיעודי צרפתי בשם "ניצחון העם הסיני" שדגל לגמרי במהפכנים האדומים וגינה את היפנים ואת הסינים הלאומנים. למדתי ממנו המון. התעמולה הפרו אמריקאית כבר התחילה להציף את התקשורת הישראלית אבל "דבר לילדים" של שנות ה-50 הראשונות תמך בגלוי בקומוניסטים.

קולנוע אוריון בשנות ה-50 (צילום: יהודה אייזנשטארק, באדיבות ארכיון)

אחרי כיבוש העיר העתיקה ביוני 1967 התחיל אצלי תהליך ארוך של ניכור מהלאומנות חרף העובדה שעדיין האמנתי בביטחוניזם של מפא"י. לקח לנו זמן להתנער מדוד בן-גוריון, מהמיתוס שלו ומנאומיו "הממלכתיים" התפלים. לפתע התחלנו להבחין במתנחלים שהציפו את הרחובות בחגים, בשנאה שהפיחו כלפי הערבים וכלפי השמאל הישראלי. אנחנו זה לא הם, נהגתי לשנן לעצמי כאילו הייתי זקוק לתוספת חיזוק לשכנוע העצמי שלי. במשאל "העולם הזה" על תמיכה במפלגות השונות לפני הבחירות לכנסת השמינית די הופתעתי שמפא"י הגיעה אצלי למקום הראשון, אבל מק"י הייתה במקום השני. אחרי 1967 עוד קיווינו שמפא"י תשיג הסכם שלום עם שכנינו אבל האכזבה המאסיבית דחקה אותנו עוד יותר לשמאל.

מדרחוב בן יהודה בשנות ה-60 (צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי ירושלים)

ביום ירושלים אתפלל לשלום בקול חרישי לאלוהים שבו אין אני מאמין, אחשוב על בני משפחתי הרבים שעזבו לתל-אביב אבל אזכור שאני שייך לירושלים יותר מאשר ירושלים שייכת לי.

מדרחוב בן יהודה בשנות ה-70 (צילום: באדיבות דף הפייסבוק על המקום)

גיבורי ספורט ירושלמיים

מישל דיין – הפועל ירושלים – בכל פעם שהייתי משתעשע בהרכבת "נבחרת הפועל" מכל הזמנים שיבוצו של הקשר המעולה מישל דיין היה בעייתי. בקבוצות של הפועל משנות ה-50 וה-60 שיחקו שחקנים מעולים בקנה מידה ארצי כמו ציון תורג'מן, שלמה מהטבי, צבי סינגל ושחקני הכנף מוצי הוד ובעיקר ויקי מנצור. כאשר כוכב בית"ר של אז יוסי אמינוף הצטרף לקבוצה הוא בקושי מצא מקום בהרכב.

כל זה אינו משנה את העובדה, שדיין היה בהחלט שחקן ראוי. נכון שהוא לא זכה בגביע כמו מומו מזרחי ואריה בראשי, אבל במשך שנים לא מעטות היה חוט השדרה של הפועל. בשנת 1987 נסעתי לשכונת התקווה לראות אותו במדי בני יהודה. דיין היה מצוין וייצג בכבוד את האדומים מעירנו. הוא היה שחקן לוחם ונייד, וניחן במסירה מדויקת גם לעומק. הבעיטות שלו לשער היו אדירות, וכך גם בעיטות העונשין מחוץ לרחבה שהיו מדויקות וחזקות. כמעט בעל כורחו הוא הפך לסמל אדום ואהוב מאוד על האוהדים. כל זמן ששיחק, מעלם לא התבטל בפני בית"ר ונשא בגאווה את הנטל של תפקידו כקפטן הפועל.

בשנה הארורה הראשונה בטדי ספגנו תבוסות וגם הפסדים יותר קטנים, ומישל התמרד נגד ניסיונם של שחקנים אורחים להשתעשע על חשבון הפועל. אני זוכר שפעם ניסים כהן מבית"ר תל אביב ניסה להקפיץ כדורים במגרש להנאתו, ומישל פנה אליו בתקיפות ודרש ממנו לחדול. זה הועיל. ניסים, אחד הקשרים הכי טובים בתולדות הכדורגל הישראלי, ציית מיד. מישל איבד את עינו באימון הקבוצה אבל המשיך לעסוק בספורט והיה מאמן טוב.

מגרש ימק"א (צילום GPO photographer מתוך ויקיפדיה)

כפרשן ברדיו ירושלים הוא תיפקד היטב, אם כי שכח לעתים את מוצאו האדום ובעיקר לא עיכל את תופעת הפועל קטמון. האוהדים בקטמון נוטרים לו טינה אבל חלקם לא זוכרים את תרומתו העצומה לאגודה. יש לו מקום של כבוד בהיכל התהילה האדום, הקטן מדי עם כל הצער שדבר.

מנש כהן, הפועל ירושלים – מנש היה כוכב הקבוצה לאורך כל שנות ה-50, לפני שדרך כוכבם של הצעירים שעלו מקבוצת הנוער של מרדכי כהן. הוא היה קשר כל בו מעולה, ועם מספר 6 על גבו היה "רץ שמאלי". מנש בלט גם בתכונותיו האנושיות. הוא היה קשוח, אבל הוגן להפליא והכושר הגופני הנהדר שלו אפשר לו להטביע חותמו בכל מקום במגרש. הוא הבקיע שערים רבים וחשובים בזכות נגיחות הראש המופלאות שלו. הוא היה אהוב הקהל, לא ספג ביקורת מהיציעים אלא זכה לקריאות עידוד בכל המשחקים. אהבנו מאוד את מנש בזכות החיוך המקסים שאפיין אותו גם במשחקים קשים. הוא ראה בכדורגל ספורט, לא מלחמת עולם, אבל היה מסור לקבוצתו עד הסוף.

מנש צמח בקבוצת מגל שפרחה בצפון העיר בשנות ה-40. אחר כך התפזרו שחקניה בכל הקבוצות המבוססות יותר בעיר. שחקנים שהגיעו להפועל כמו מנש עצמו והקיצוני הימני שלמה דרגן הצטיינו בנאמנותם לקבוצה. דרגן היה איש הלח"י ונרדף על ידי הבריטים אבל אחרי המלחמה הפך למפא"יניק מובהק והגיע לדרגת ראש מדור המשכורת בעיריית ירושלים. מנש, כמו רבים משחקני הפועל אחריו, הגיע לחברת החשמל ועבד בה עד מותו המוקדם מדי.

ראיתי את מנש לראשונה בשני משחקי דרבי בתחילת שנות ה-50. הוא הבקיע בשני המשחקים, אבל בית"ר ניצחה פעמיים ושברה את לבנו. אבל באמצע העשור נבנתה חוליית "הרצים" המפורסמת, בובה יצקן, וילי לנץ ומנש. הם אוששו את ההגמוניה של הפועל אחרי ירידת בית"ר ששהתה בליגה הבכירה רק שנה אחת. מנש המשיך לשחק בהצלחה רבה גם אחרי שווילי ובובה פרשו. הוא הבקיע בנגיחה את השער הראשון במשחק ההיסטורי נגד מכבי רחובות שנערך בנתניה והעלה אותנו לליגה הבכירה ל-21 שנים רצופות.

מישל דיין (צילום: Shlomi588 מתוך ויקיפדיה)

רק מעטים מאוהדי הפועל של היום זוכרים את מנש, אבל מי שיטרח לקרוא גיליונות של עיתוני ספורט ישנים בספרייה הלאומית יוכל ללמוד משהו עליו. אנחנו זוכרים את צניעותו, אנושיותו ואת העובדה שהיה חביב על כל אוהדי הכדורגל בעירנו.

אשר בירנבלום, בית"ר ירושלים – בירנבלום, שאוהדי בית"ר קראו לו "אוֹשר", היה קשר הגנתי טוב וגם מתאגרף מעולה. קרבות האגרוף שלו נגד ישראל מקלר מהפועל תל אביב נחשבו לתחרות פוליטית בין האצ"ל לבין ההגנה. חברי מאיר גבאי ז"ל סיפר לי פעמים רבות על המשחקים שנערכו בקולנוע "אדיסון". גבאי עצמו היה בית"רי חסר תקנה ועיניו נצצו כאשר סיפר על אושר בירנבלום.

מעניין שדווקא איש אצ"ל כמו בירנבלום התנהג תמיד כמו שחקן אנגלי טיפוסי מאותן שנים. נמוך קומה, רזה וחזק מאוד, קלסתר פנים שעקבות המכות שחטף בזירת האגרוף עוד ניכרו בו, ושפם קטן, בערך כמו זה של יצחק שמיר. ההתנהגות שלו היתה מופתית. בבית שלנו נהגו לראות בשחקני ובאוהדי בית"ר חוליגנים חסרי תרבות, אבל בראייה לאחור זה היה מוגזם מאוד. בירנבלום עצמו, ממש כמו מנש מהפועל, היה מופת להתנהגות ספורטיבית מעוררת כבוד.

בעונת 1954 בליגה הלאומית הבכירה התמודדה בית"ר נגד הפועל חדרה. המגרש בימק"א היה מלאה עד אפס מקום, ואיכשהו גם אני נדחקתי לשם. בשער חדרה עמד השוער הצעיר והמוכשר מאוד חיים לוין, שהיה בן 17. החדרתים הבקיעו שני שערים בתחילת המשחק ועלו על בית"ר לאין שיעור. לפתע פתחו אוהדי בית"ר בפעולה יזומה נגד לוין שהיה נפלא. אבנים גדולות פגעו בשוער, גרמו לפציעתו כמה פעמים אבל השופט לא העז להפסיק את המשחק. בית"ר הבקיעה ארבעה שערים שכולם היו פרי של פעילות טרוריסטית על המגרש. לפתע ניגש בירנובלום האהוד כל כך על כולם אל היציע המתפרע וביקש מהאוהדים להפסיק לזרוק אבנים. את התגובה שלהם לא אשכח לעולם: "אושר", צעקו במקהלה, "אל תהיה ג'נטלמן על חשבוננו". כך נחרת האיש בלבי כג'נטלמן מובהק שפיאר את הספורט הישראלי. אותו ואת מנש לא זוכרים 95 אחוזים מכלל האוהדים.