מזל גדעוני, אימו של סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל: "למה שלא נהיה כולנו אופטימיים כמוהו, עם ציונות ונתינה?"

ב-1 באוגוסט 2014, בשעות הערב, השתנו ללא היכר חייה של משפחת גדעוני משכונת קטמון בירושלים. היה זה יומו האחרון של מבצע צוק איתן, שנודע גם בשם 'יום שישי השחור' – והיה זה גם היום שבו נפל סמל ראשון ליאל גדעוני ז"ל, לוחם גבעתי בן ה-20, שנפל לצד מפקדו סרן בניה שראל ולצד סרן הדר גולדין בקרב מול מחבלים בסמטאות רפיח. ליאל גדעוני ז"ל הותיר אחריו הורים – מזל ואלי, ושני אחים – ציון ואור.

המוות של ליאל מלווה את אימו, מזל גדעוני, עד עצם היום הזה. "סופרים את הימים, את הדקות, את השניות", היא אומרת בשיחה מיוחדת עם "כל העיר", לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. "אני חיה את הרגע ההוא. גם הסיפור עם התקרית שלנו, שלא נסגר בגלל הדר (סגן הדר גולדין ש.ה.), משאיר את הכל פתוח וטרי: כל עוד הדר לא פה, התקרית לא נגמרה. זה כל הזמן בתקשורת, כל הזמן בכותרות, הקשר עם ההורים, המלחמה להחזרת הדר – הכל פתוח, הכל פה צף יום-יום".

• זוכרים את סגן שיר חג'אג' ז"ל: "אהבה את החיים, אפשר לומר שהיא טרפה אותם"
• זוכרים את סמל איציק (איסק) פינגסוב ז"ל: "זה לא נגמר אף פעם, ההתמודדות יומיומית"

"המשפחה שלנו מפורקת", מוסיפה ואומרת האם מזל גדעוני. "היינו בית שמח ומלוכד ומאוחד, עם קשר עוצמתי מאוד ברגעים שמחים, מצחיקים, משמעותיים, עם חיים מלאים ממש, אבל מאז שהמכה הכתה במשפחתנו החיבור, היחד, השמחה, הצחוק שכל כך אפיינו את המשפחה, ושהיו בעצם סוד העוצמה שלנו, הפכו לקושי המשמעותי ביותר. ליאל, עם השמחה והצחוק והאופטימיות, שאהב לצטט כל הזמן מערכונים – מהגשש ועד ארץ נהדרת – עם האהבה שלו לאהוב, לתת ולהעניק, הבית שהוא תמיד דאג שיהיה מלא בחברים ובצחוקים, כל זה הפך מאז לעצוב וחשוך ושקט".

מזל מספרת על ילד שאהב אהבה גדולה את הפועל ירושלים בכדורסל, וכי זה היה החיבור הגדול בין האחים. עד היום, כך היא מספרת, שמור לליאל כיסא ריק בארנה. "האחים שלו קנו לו בזמנו את המנוי כמתנה לשחרור, למרות שהוא עדיין לא השתחרר והקבוצה היתה באמצע העונה. הם הספיקו להודיע לו שהם קנו עבורו את המנוי, והוא כל כך התרגש ושמח מזה – ומאז הכיסא הזה בארנה לא מאויש, והצעיף של ליאל מונח על הכיסא".

סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

מזל ממשיכה ומשתפת בהודעה מצמררת ששלח ליאל לחברה שלו, כשהיה בשטחי הכינוס לקראת הכניסה לעזה. "לרגעים כאלה התאמנתי שנתיים וחצי", הוא כתב. "חינכו אותי כל החיים לתת הכל למדינה, וזאת ההזדמנות לעשות זאת. באמת לא אכפת לי לחטוף טילים כל היום ובקושי לישון ולסכן את החיים שלי. כל המדינה צריכה אותי, אז כאן אהיה ואלחם בשביל המדינה".

"אם כולנו טיפה נתחבר למה שכתוב שם, אולי החיים שלנו היו שונים", אומרת אימו. "ילד בן 20 עם כאלה עוצמות – למה שלא נהיה כולנו אופטימיים כאלה, עם ציונות ונתינה, לפחות למען המדינה? יש רגעים שבהם קשה לי מאוד, ואת רוצה שיהיה טוב, ולנסות להאמין שזה לא היה לחינם, אבל יש ימים שבהם השיח מסביב שלא נותן לחשוב כך, וזה מקשה עוד יותר".

משפחת גדעוני – (מימין) אור, אלי, מזל, ליאל ז"ל, ציון ורעייתו הילה (צילום: באדיבות המשפחה)

משפחתו של ליאל ממשיכה בהנצחה כל הזמן, ומקיימת פעילויות ויוזמות לזכרו. "אנשים טובים שהכירו את ליאל והעריכו את דרכו ואת הערכים המיוחדים שהיו לו, והולכים בדרכו, עושים הרבה למענו", מספרת מזל. "אם זה מכינת ליאל, שמכשירה פיזית ומנטלית ילדים בסיכון לשירות בצבא, מיזם 'סנדוויץ' לכל ילד' שמפעיל בית חב"ד בשכונת קטמון, שמתבצע בבתי הספר לזכרו של ליאל – שכשהיה בבית הספר תמיד ביקש שאכין לו סנדוויצ'ים נוספים, כדי שיוכל לתת לחברים שלו, ו'המשמחים של ליאל' – קבוצה של צעירים הולכת וגדלה, שמשמחת מטופלים בבתי חולים, במוסדות פסיכיאטריים ובמתחמי דיור מוגן, כי ליאל רצה להיות רופא. איכשהו כל הדברים מתחברים".

מזל מספרת גם על 'כרם ליאל', ברמות נפתלי שבצפון הארץ, שנמצא בנחלה של חבר שלו מהצוות. כשליאל יצא לרגילה הראשונה שלו בשירות, הוא עלה לצפון ושתל בכרם הזה גפן. מאז שנהרג מתקיימות במקום סדנאות שבהן המשתתפים מדברים על דרכו של ליאל – "הכל סביב הרצון להעביר את הדרך ואת הערכים שלו".

מזל גדעוני, אמא של ליאל ז"ל, עם שחקני הפועל ירושלים ליאור אליהו ויותם הלפרין (צילום: באדיבות המשפחה)

"אני משתדלת להגיע לדרום מתי שאני יכולה, להישאר, להתארח שם ולחזק את התושבים", משתפת מזל, על רקע ההסלמה והאירועים הקשים בדרום השבוע. "בשבת האחרונה התארחנו באשקלון והחלו להישמע אזעקות. חווינו את זה עם כולם. אני מחזקת אותם: אלו לא חיים פשוטים, והכי עצוב וקשה לי שלמרות כל האבדות הכבדות, זה ממשיך ולא נגמר. אני מייחלת שיימצא כבר פתרון ושכולנו נוכל לחיות בשקט במדינה הזאת, ושבכלל נחזור להיות אנשים טובים יותר. זה מה שייחד אותנו והבדיל אותנו משאר העולם, אבל אנחנו הופכים לאחרים. אני מקווה שהשיח בינינו יהיה ירוד פחות ומכבד יותר, שנדע לקבל דעה ומציאות של מישהו אחר. שפשוט נלמד לכבד ולקבל את האחר, ולהתנהל בדרך ארץ במקום להאשים האחד את השני מי לא בסדר, ומי לא עושה נכון. לנסות להתמקד ביחד, ולעשות טוב למדינה הזאת, כי בסופו של דבר זו מדינה טובה. אני רוצה להאמין ומקווה שמי שנמצא שם למעלה כן אוהב את המדינה, ורוצה לעשות בה טוב. צריך להתלכד יחד ולתמוך, במיוחד בימים קשה כאלה".