לפני שבועיים כתבתי טור שמתנגד למינויו של יוסי בניון למשרת המנהל המקצועי של בית"ר ירושלים.
הטור הציג עמדת מיעוט, שכן מרבית אוהדי בית"ר ירושלים רוצים עד משתוקקים לראות את בניון בעמדה הבכירה.
לטעמי, ישנן שתי סיבות עיקריות לכך: הראשונה, סקרנות טבעית – זוכרים את ההייפ שהיה כאן בתחילת העשור סביב שאלת מינויו של אייל ברקוביץ למאמן הנבחרת? אז, רוב אוהדי הנבחרת, כמו מרבית אוהדי בית"ר ירושלים היום, רצו לראות את שחקן העבר האגדי מלהטט על הקווים ומשרה מעט מהקסם שלו על השחקנים שנשארו אחריו במגרש. למרות הפער בין יכולות האימון והניהול של הכוכבים, את האוהדים זה לא ממש מעניין. הם רואים בכוכבים משיח, ומנטרלים מחשבות כמו התאמה לתפקיד או ניסיון מקצועי.
- תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר" [email protected]
גם משה חוגג, בעל הבית הצבעוני של בית"ר ירושלים, הוא קודם כל אוהד, ואחר כך בעלים. הדבר מסביר את קבלת ההחלטות שלו בסוגיות כמו הבאת ערן לוי, הנחתת בניון על הראש של קלינגר, ומינויו למנהל מקצועי.
רוצים עוד דוגמאות שמוכיחות שחוגג מקבל החלטות מהלב ולא מהראש? חוסר הרצון להמשיך את חוזהו של ניר קלינגר, חוסר הסבלנות כלפיו (הוא אפילו לא פתח את העונה ולא זכה לבנות את הסגל), והפיכת הקוסם, שהיה מועמד לנבחרת, למאמן כושל בתוך מספר חודשים.
בפועל – המינוי של ברקו לנבחרת לא יצא לפועל, ומה שכולם זוכרים זה את מסיבת העיתונאים ההיא. המינוי של בניון דווקא כן יצא אל הפועל, ומעניין מה נזכור מהקדנציה שלו.
הסיבה השנייה להתלהבות של האוהדים היא אהבתם לבניון. כולנו זוכרים את המראות מתחילת העונה, כשבניון הגיע למגרש וגילה שאלישע לוי הציב אותו על הספסל, סירב לקבל את רוע הגזירה, נשבר וחתך הביתה. ביציעי מכבי פתח תקוה לא היה אף אחד שיילחם עבורו, יקלל את המאמן, ויצעק את זעקתו. באותם רגעים, גם כנראה גמלה ההחלטה בליבו, לחזור אל בית״ר ירושלים, אל המקום אותו ביקש לעזוב רק שנה קודם, אחרי מסכת התעללויות שחווה מהבעלים הקודם.
בניון השתוקק לחזור אל המקום שבו אמנם קיבל כתף קרה מהבעלים אבל גם זכה לאהבה ללא תנאים מיושבי היציעים. חד משמעית – ויותר מכל סיבה אחרת, האהבה שמקבל יוסי בניון בקרב יושבי היציעים בטדי, היא זו שגרמה לו לחזור לבית"ר.
מעוז צור (צילום: פרטי)
אבל, וזה אבל גדול, בניון לא יצליח לכהן בתפקיד כל כך רגיש, כזה שמותיר אותו בלית ברירה בין הפטיש לסדן, בין התקשורת לקהל, בין אוחנה לחוגג, כשברקע סוגיות בוערות כמו החתמת שחקן ערבי בבית"ר, המאבק בגזענות ועוד.
הוא יהיה חייב להתלכלך בדרך, להתבזות, להתעמת, לשבור את הקלפים. לא בטוח שהוא בנוי לזה.
בנימה אישית, הפרידה מיוסי השבוע היתה מרגשת, ותימשך גם בשבוע הבא. הזמן של יוסי על הדשא הולך ונגמר, ובעוד רגע, ילד הפלא ירד מהבמה. לו רק יכול היה לשחק כדורגל לנצח. הלוואי שכולנו היינו יכולים לעשות תמיד את מה שאנחנו אוהבים.
ליוסי בניון יש הרבה מה לתרום לכדורגל הישראלי ולבית"ר, אבל כנראה שתפקיד המנהל המקצועי זה לא בדיוק החליפה שתפורה בדיוק למידותיו.
רק העתיד יקבע אם השידוך יהיה מוצלח או לא, אבל בתחושות שלי – מינוי כזה יעשה עוול קודם כל ליוסי בניון, ועדיף שנזכור אותו כילד הפלא הנצחי, שיאן ההופעות של נבחרת ישראל בכל הזמנים, אחד מגדולי הכדורגלנים שצמחו כאן אי פעם, ולא כמנהל כושל. בשביל זה יש לנו את אלי אוחנה.
אבי הביתרי
הצחקת אותי עם הבדיחה בסוף