עמית: נו, החלטת כבר?
יהונתן: למי מצביעים? האמת שאני מניח שכמעט כמו תמיד יהיו התלבטויות עד הרגע האחרון.
עמית: ולגבי הדבר החשוב באמת, כבר החלטת?
יהונתן: איפה אוכלים היום לרגל הבחירות המתקרבות?
עמית: כמובן.
יהונתן: החלטה מורכבת שבעתיים. קצת קשה להאמין שזו כבר מערכת בחירות שלישית שבה אנחנו נדרשים לסוגיה הכבדה.
עמית: ב-2013 אכלנו רגע לפני יום הבוחר ב"שיפודי ביבי" בתלפיות – לא נראה לי שצריך להסביר למה. ב-2015 אכלנו ב"טופולינו" שהיו אז רגע אחרי הבחירה המשמעותית של ההחלפה לתפריט בשרי כשר.
יהונתן: והנה יותר מארבע שנים אחרי, "שיפודי ביבי" כבר אינם, כך גם "טופולינו", אבל ראש הממשלה הוא אותו ראש ממשלה, והבחירות הן כמעט אותן בחירות.
עמית: ובלי שניכנס יותר מדי לעמדות פוליטיות אישיות, יש לי רעיון לזווית קולינרית למצב. ניפגש בשוק.
יהונתן כהן ועמית אהרנסון, "מן הוא בשוק" (צילום: שלומי כהן)
סיבוב רגלי בשוק מחנה יהודה, רגע לפני סיומה של מערכת בחירות נוספת, מגלה שהימים שבהם שימשו הבסטות והדוכנים כברומטר הפוליטי של המדינה חלפו ועברו להם. השוק, כמו רוב העיר בעצם, נראה בבחירות 2019 מנומנם משהו, חף כמעט משלטים, פלאיירים או סטיקרים.
יהונתן: לבוא לחוש את השטח בשוק? זה הכי טוב שמצאת לנו? כאדם שמומחה בקישורים ובצידוקים רופפים לארוחות, מודה שציפיתי ממך לקצת יותר.
עמית: כתמיד, יהונתן, אני כאן כדי לאכזב אותך. וברצינות – מעבר לזה שהשוק הוא בעצם הפרלמנט הקולינרי השבועי או החודשי שלנו, חשבתי שלפני בחירות 2019 נחזור למקום שכבר ביקרנו בו בעבר, נתנו ביקורת קשה מאוד, ומאז כמעט בכל ביקור בשוק אנחנו חולפים לידו ותוהים – איך זה שבעצם הוא עדיין כאן?
יהונתן: בכל מערכת בחירות מי ששייך לצד המפסיד חווה את התחושה הזו, שהוא לא מבין איך זה קורה, איך זה שהרוב לא רואה את הדברים כמוהו. ובדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, צריך לחיות עם התוצאות ולקבל את הכרעת הרוב, מאכזבת או קשה ככל שתהיה.
עמית: אז כבר הבנת לאן הולכים לאכול?
יהונתן: חושד, או אולי חושש, שכן. ואני מודה שאני אפילו קצת סקרן.
"מן הוא בשוק" (צילום: שלומי כהן)
המבקרים עושים את דרכם לאורך רחוב עץ חיים, הרחוב הראשי המקורה של השוק, מכיוון רחוב אגריפס לעבר רחוב יפו. בערך באמצע הדרך הם נעצרים מול מרפסת קטנה המוגבהת מעט ממפלס הרחוב ועליה שולחנות, כסאות ושורה של שלטים, תפריטים ושאר אמצעי מיתוג ועליהם שם המסעדה "מן הוא בשוק". עוד בטרם ייכנסו פונים השניים לארכיון המדור על מנת להיזכר בביקורם הראשון, ועד כה האחרון, במקום.
עמית: היה זה בקיץ שנת 2013. כמעט לפני שש שנים. אז הגענו לכאן במסגרת מדור כפול, על שני מקומות חדשים בשוק. "סירטאקי", ו"מן הוא".
יהונתן: איזה מקום חמוד היה "סירטאקי". ואיפה הוא היום ואיפה זה…
עמית: לפני כשש שנים כתבנו על המקום הזה בין היתר: "להגיש חומוס וקבב כאלה בשוק זה על גבול העלבון". ביקרנו בחריפות גם את אופן הרכבת הלחמג'ון המקומי, ובעיקר סיכמנו בתחושה שמדובר באחד המקומות הכי חלשים שבהם נתקלנו בכל דברי ימי המדור, כזה שכנראה לא יאריך ימים בשוק התחרותי והצפוף של מחנה יהודה.
יהונתן: מאז, כמעט בכל ביקור בשוק אנחנו חולפים ליד, רואים שולחנות עמוסים בסועדים, מקומיים ותיירים כאחד, רואים מנות שלפעמים אפילו נראות מזמינות. שמנו לב גם להתקדמות ולדומיננטיות של המקום בדירוגים השונים של אתרי תיירות כמו "טריפאדוויזר" ותפסנו את הראש. כי או שכולם לא רואים מה שאנחנו ראינו, או שאולי אנחנו טעינו?
עמית: באופן היסטורי הצלחנו לחזות לא רע הצלחה או אי הצלחה של מקומות חדשים. לא תמיד בנחרצות קיצונית אבל לרוב יודעים להעריך לאן נושבת הרוח. העובדה שאחרי אכזבה כל כך גדולה וביקורת קשה אנחנו רואים מקום שלא רק ששורד אלא אף גדל ומצליח, מעוררת את התחושה שהבעיה היא בכלל בנו.
יהונתן: אני, כתמיד, אשמח להודות בטעות.
"מן הוא בשוק" (צילום: שלומי כהן)
המבקרים תופסים את אחד השולחנות שבמרפסת ומקבלים לידיהם את התפריטים, שמציגים לראווה את תמונות המנות. הם מחליטים להזמין שתי מנות שאותן טעמו בביקור הקודם – חומוס ולחמג'ון, ומוסיפים לכך קובה חמוסטה, צלחת ממולאים ובהמלצת המלצרית קובה סינייה. החומוס והמרק הם הראשונים להיות מוגשים לשולחן.
עמית: בעין המרק נראה בסדר. צהבהב, עמוס ירק. רק שתי קובות אמנם, תעשייתיות למראה, אבל לוק סביר סך הכל. בריח מתחילים להבין שמשהו פחות מדויק – ניחוח עז של כורכום. ואז מגיעה הטעימה…
יהונתן: טעימה ראשונה, שנייה ואחריה אחד מאותם מצבים שאנחנו מסתכלים אחד על השני ולא יודעים מה לחשוב.
עמית: באנגלית אומרים What the fuck, ובשפתם של בעלי הבית אפשר לומר, בפרפרזה על היצירה הידועה של מגריט – Cest ne pas une Hamusta – זוהי אינה חמוסוטה. למרק יש טעם חמוץ-מתוק מוזר.
"מן הוא בשוק" (צילום: שלומי כהן)
יהונתן: מוזר זו הגדרה מכבדת ועדינה. הכדורים קנויים ומבושלים יתר על המידה, כמעט עד התפוררות, והם עדיין החלק הטוב במנה. אני מוכן לקבל מלכודות תיירים, אבל כאן? תן לי אסיאתי סתמי, תן לי איטלקי בנאלי, אל תתעסק עם קלאסיקות. לקרוא לדבר כזה חמוסטה בתוך שוק מחנה יהודה זה כמו לפתוח "פיצה עמי" בנאפולי או להיכנס עם נעליים למסגד. זה פשוט לא לעניין.
עמית: החומוס מוצק וכבד יחסית, שלא מהדהד לא את החמיצות של מזרח העיר, לא את הקרמיות של מערב העיר ולא את העדינות של הגליל. סתם חומוס.
יהונתן: הפלאפלים טובים בטעמם הבסיסי, רק חבל שטיגון לא מדויק, כנראה בשמן חם מדי, יצר מעטפת פריכה מדי לצד מרכז שאינו מוכן. הפיתות בסדר גמור והחריף הביתי טעים, ובסך הכל זו מנה סבירה במחיר מעט מופרז של 36 שקל.
יהונתן כהן ועמית אהרנסון, "מן הוא בשוק" (צילום: שלומי כהן)
בצלחת הממולאים שלישיית עלי גפן ושלישיית גלדי בצל. הלחמג'ון מוגש כשעליו מעט סלט וזילופי טחינה. מנת הקובה סינייה מתגלה כשונה למדי מזו שתמונתה המרשימה מופיעה בתפריט – מדובר במעין פרוסה מלבנית ממאפה של בורגול ובשר כשלצידה מה שנראה כתערובת בין סלט חסה, סלט ירקות וסלט טבולה.
"מן הוא בשוק" (צילום: שלומי כהן)
עמית: אם הממולאים היו קצת יותר עייפים הם כבר היו נרדמים… התחושה היא של חימום במיקרו, משהו שאני לא מת עליו, אבל מוכן לקבל לעתים במסעות עממיות. הבעיה היא הטעם, הוא יותר נכון היעדרו.
יהונתן: אני לא מצליח לאכול את עלי הגפן מרוב שהם תפלים. הבצל מוצלח יותר אך רק במעט. ממש כמו בחמוסטה, יש כאן פגיעה של ממש במורשת הקולינרית המפוארת של הקהילה הכורדית בעיר. כמעט בכל מסעדה עממית או מעדניה רואים מגשים של ממולאים כאלה, ולדעתי כמעט בכל מקום הביצוע עדיף על זה שלפנינו.
עמית: אם כבר זיכרונות ממקומות אחרים – זוכר את הקובה סינייה של "רשטא" בעין רפא?
יהונתן: איך אפשר לשכוח מנה מפוארת כזו? שכבה של בורגול פריך שמגוננת על מילוי בשר עסיסי ומתובל…
"מן הוא בשוק" (צילום: שלומי כהן)
עמית: בדיוק. איפה זה ואיפה "מן הוא". שולי המאפה יבשים לגמרי, מה שמעיד שהוא נחתך מתוך התבנית מזמן. הוא לא חם והבורגול והבשר יבשים וחסרי טעם. בפה הכל הופך למין פצצת חנק בצקית, כמו בצק קובה לא מוכן.
יהונתן: הסלט או הסלטים שליד מתחרים בעייפות של הממולאים. אני אוהב את הרעיון של להגיש צלחת שהיא מנה שלמה – מאפה, סלט, טחינה מעל. זה נחמד ואני מניח שעבור תיירים זה גם סוג של יתרון שיודעים שמקבלים ארוחה בצלחת. אלא שהכל מרושל, בטבולה יש עלים עם קצוות שחורים, סלט הירקות סתמי.
עמית: זו מנה שמזכירה, במקרה הטוב, מקומות כמו המסעדה הלבנונית בעין כרם של שנות התשעים. מאז השוק התקדם, הז'אנר זינק קדימה. אוכל כל כך סתמי ומרושל אפילו באבו גוש כבר לא מגישים היום.
יהונתן: הלחמג'ון הגיע לוהט מהטאבון, והוא המנה היחידה שבאמת חמה ומרגישה טרייה. מה חבל שזו המחמאה העיקרית שניתן לתת. אם לפני שש שנים נניח עוד יכולנו להיות סלחנים נוכח הנדירות היחסית של המנה הזו בנוף, הרי שלאחרונה יש יותר ויותר מקומות בישראל שבהן ניתן לחזות בפלא והרמה לא מפסיקה לעלות.
עמית: שכבת הבשר הדקיקה נפרדת לחלוטין מהבצק והיא סמרטוטית, מה שעשוי להעיד על שימוש בבשר קפוא או במילוי שבושל מראש. הבצק לבן נורא, לא פריך, בלי סימני חריכה, ורסיסי הירקות שפוזרו מעל על תקן סלט לא תורמים.
יהונתן: והכי גרוע – הטעם. פשוט לא טוב. כמויות לא הגיונות של ציפורן שנותנות לכל המנה תחושה של אוכל הודי רע יותר מאשר לחמג'ון. זו מנה שכשהיא עשויה טוב היא כל כך טובה וכל כך פשוטה – בצק, בשר, פטרוזיליה, בצל, קצת לימון מעל. זהו. מה צריך טחינה וציפורן וסלט וכל הדברים האלה?
יהונתן כהן ועמית אהרנסון, "מן הוא בשוק" (צילום: שלומי כהן)
נוכח שלוש צלחות שבהן נותר לא מעט אוכל מוצאים את עצמם יהונתן ועמית ללא שום חשק לבדוק את תפריט הקינוחים המקומי. בדרכם החוצה מן השוק, כפי שקורה לעתים ניגש אליהם עובר אורח ושואל איפה יאכלו. השניים, כתמיד, מבקשים המלצה אישית. והאיש משיב "מאן הוא בשוק".
עמית: והנה בדיוק התחושה שעליה דיברנו, זו שביום שלישי בערב תפקוד מחנה שלם בעמנו – זה שימצא את עצמו בצד המפסיד של הבחירות. איך יכול להיות?
יהונתן: העובדה שמקום כמו "מאן הוא בשוק" שורד ואפילו משגשג באחד האזורים עם התחרות הכי צפופה בעולם האוכל, מעידה שמשהו הוא בטח עושה נכון. אחרי הארוחה שלנו אני חש שאין אלא לקבוע שהדבר העיקרי שהוא עושה, או עשה, נכון זה בחירת המיקום. ככה נראית מלכודת תיירים ירושלמית.
עמית: עם כל הבאסה אני חייב להגיד – אני לא בטוח שהמקום גרוע משמעותית מפיצריות תיירותיות גרועות ברומא או ממסעדות בראסרי שמגישות אוכל מוכן ומחומם באזורים התיירותיים של פריז. מקומות כאלה הם חלק מכל שוק תיירותי ומעידים בעיני בעיקר על מה שמחנה יהודה הפך להיות.
יהונתן: אבל זה לא מקום של קהל שבוי. יש מסביב מבחר אדיר, ומי שמחפש אוכל מקומי יכול למצוא אותו בביצועים טובים הרבה יותר.
עמית: זה נכון. אבל כשאתה תייר מסין או מדנמרק או מדרום אפריקה ואתה רואה פתאום מקום שמאפשר לך לשבת לאכול ממש באמצע המולת השוק הצבעונית והמקסימה, עם תפריט באנגלית ואפילו עם תמונות ברור לך שאולי לא תקבל חוויה סופר אותנטית אבל כנראה שגם לא תתרסק.
יהונתן: אז שש שנים אחרי אפשר לקבוע שהבעיה היא לא בנו, ושלא טעינו בביקורת הראשונה. אז מה עכשיו?
עמית: לחכות לתיק 7000 – תיק הלחמג'ון והחמסוטה. כי כנראה שרק כוח חיצוני יוכל להזיז מכאן את המקום הזה.
מאן הוא בשוק, עץ חיים 29,.02-6228675. כשר
חשבון:
חומוס פלאפל – 36 שקלים
קובה חמוסטה – 36 שקלים
צלחת ממולאים – 28 שקלים
לחמג'ון – 45 שקלים
קובה סינייה – 55 שקלים
שתייה קלה – 12 שקלים
סך הכל – 212 ש"ח
ניר
החומוס שלהם פשוט גוש בטון תפל!
החציל בטחינה, מאד טעים!