מכת פתע | חיים ברעם מספר על אשפוזו בבית החולים

לפני חודש הציפה שלוות סוף השבוע את כל ישותי וקרני השמש המהולות בטיפות גשם מעובות שידרו תחושה של אושר אמיתי. רחביה הרטובה היתה ירושלמית מאוד ורק רשעים מובהקים רטנו על אודות החרדים הרבים, שהשלימו את ההכנות לשבת. כבר קראתי את עיתוני השבת, כעסתי על עצמי בשל הרחמים על הדיירים ברחוב בלפור, שאינם מפנימים את קץ שלטונם. רוב חבריי ואפילו בני משפחתי כועסים עליי בשל הרגישות לאסונם של אחרים. בגילי כבר קשה להשתנות. אני יודע שראש הממשלה של מדינתי הוא שחצן ואטום, אבל איכשהו מצליח לרחם על רעייתו ואפילו על בנו.

• 300,000 הפרחים החדשים בירושלים
• לראשונה: העירייה תפנה אשפה מהשכונות גם במוצ"ש
• עבודות הניקיון המסיביות בגשר המיתרים

• תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר" [email protected]

חזרתי לביתי ממאפיית אנג'ל בשכונת שערי חסד. כמה שכנים חרדים הציעו עזרה אבל דחיתי אותם בנימוס. ממש במפתן ביתי אחז בזרועי אברך צעיר ונחמד, וביקש ממני לשקול הצבעה בעד משה כחלון ממפלגת "כולנו". לא גיליתי פתיחות ייתרה להצעה המגונה הזאת. הבנתי שהאברך הוא מבין גדול בפוליטיקה. כחלון לא עניין אותו כלל ועיקר, אלא הקואליציה העתידית של בנימין נתניהו. הטחתי את הדברים בפניו והוא רק חייך. מקץ דקה ליווה אותי חיוכו לאתר הנפילה, לעולם אחר לגמרי וחסר רחמים. כמו במקרה קודם לפני שנתיים ידעתי שאני בדרכי למדרגה גדולה ושהתקרית היא בלתי נמנעת. עצמתי את עיני, ראיתי רק מרקחת של צבעים זוהרים ובני משפחתי פתחו את הדלת הראשית. נראה שאיבדתי את ההכרה, כדרך הימלטות מהכאבים המטורפים. באמבולנס ליוו אותי שני חובשים עם חוש הומור בריא ורוח טובה. שני החובשים, ערבי צעיר ועליז ויהודי דתי וגבה קומה עבדו יחדיו בהרמוניה נהדרת. לרגע שכחתי את הכאבים ואפילו הצלחתי לשלוח אליהם חיוך רפה, עד שאיבדתי שוב את תחושת המציאות שלי. בחדר המיון האורתופדי הרגשתי כאילו מצאתי שיכון הזוי בעולם אחר ורק אשתי תרגמה בין הזיותיי לבין המתרחש סביבי.

מעולם לא התנסיתי בכאבים כאלה, שלא הרפו ממני 24 שעות ביממה. הם עדיין שולטים בגופי גם עכשיו, והופכים כל פעולה פשוטה לוויה דולורוזה. אני מתאמץ מאוד לא להיות חולה נרגן, ובלילות אני לוחש את רטינותיי לתוך הכרית. הכתיבה ביד שמאל היא קשה, אבל אפשרית. למצער אני מצליח לראות כדורגל ובשבוע שעבר דימיתי שההצגה הגדולה של לאו מסי במשחק החוץ נגד בטיס היתה פרי דמיוני. אחר שהבסנו את מכבי רחובות 0:3 בשנת 1957 ועלינו לראשונה לליגה הבכירה לקיתי בשפעת אסיאתית קשה שבעתה אז את האזור. זו היתה ברכה גדולה: במשך ארבעה שבועות השתולל בגופי חום גבוה, ושחזרתי לעצמי שוב ושוב את השערים של מנש כהן, רחמים חנוני וברוך בנבנישתי ששמו אותנו על המפה לשנים רבות מאוד.

אמבולנס של מד"א בי-ם (צילום: תומר נויברג-ג'ני)

המחלות מזוהות אצלי עם חלומות וגם עם הזיות חסרות שליטה. הפציעה האחרונה היתה אקוטית יותר והכאב שלט בחלומות רק עד גבול ידוע; בלילות רקדו שדים אדומי עיניים על מיטתי והאחיות המבוהלות ניסו להעיר אותי. התמהיל של אנגלית ועברית הצחיק את האמריקאיות שבהן. "רגע אתה מדבר כמו ישראלי ירושלמי לכל דבר, או שאתה פוצח בנאום חגיגי של לורד בריטי מובהק", אמרה לי אישה חרדית מניו-יורק. השביס הירוק שלה נראה לי כליל השלמות על רקע פניה הצרים. היא רק חייכה. רוב העובדים היו נעימים ואדיבים והמחלקה האורתופדית היתה יותר מרווחת ופחות מאיימת. כך השתלבתי לי שוב בשערי צדק. אשתי מימי הביאה לנו קפה טעים מהמזנון ואלמלא הכאבים הייתי מצליח להאיר פנים לסובבים אותי. מולי שכב קשיש שנאנח כל כמה דקות מבלי לומר דבר. כאשר מימי הלכה קצת לפני חצות התמכרתי לגמרי לייסורים. הרופא הנחמד שהגיע לבסוף לא היה איש בשורה. הוא אמר שיש בכתף "שבר מסובך" ושהכאבים יימשכו זמן רב. החלטתי לעשות הכול כד לכתוב אפילו ביד שמאל כפי שאני עושה עכשיו.

לאחות אמרתי שאינני רוצה לאכזב את הקוראים אבל הכותב הדאיג אותי הרבה יותר. הרופא טען שאם אתעקש אוכל לכתוב 'אפילו בפה". נתקפתי בבהלה. גורל הכותבים והמציירים בפה נראה לי תמיד קשה מנשוא. במסדרון הסתובבה רופאה חביבה, שאימא שלה למדה איתי בבית חינוך. היא האירה לנו פנים ואמרה שכבר ראתה אותי בבית החולים. ייתכן שהחישה את העברתי מחדר המיון למחלקה.

החולה במיטה ממול הצטער מאוד על העברתי למחלקה האורתופדית. הוא קרא לי "מר ברעם" ורצה מאוד לשוחח איתי על אודות גורלה המר של הפועל הוותיקה בתחתית טבלת הליגה השלישית. בדרך כלל אני מנומס ובכלל אוהב את האדומים מכל הצדדים, אבל הפעם גברו עליי הכאבים. הוא הבין ללבי ואחר כך נודע לי שהוא נפטר במחלקה האונקולוגית. תמיד נתקלתי באנשים שאני מכיר בבית החולים. לפני שנתיים ראיתי שם את ליה ון-ליר, מייסדת הסינמטק ומושא להערצתי. חברתי מרים זגל ליוותה אותה כתמיד אבל באותו ערב ליה נפטרה. התאבלתי עליה בכל לבי, שכן ליה היתה הרוח החיה במצודה החילונית הכי חשובה בעירנו.

רופא ערבי שכבר טיפל בי בעבר הגיע כדי לדבר איתי על כדורגל. כמו נוצרים רבים בצפון הוא אוהד את מכבי חיפה ושמח לשמוע את דעתי הנלהבת על כוכבי העבר של הירוקים, אהרון אמר, אברהם מנצ'ל, ג'וני הארדי ואשר אלמני. כוכבים עוד יותר גדולים מהעבר היותר קרוב לא אוזכרו. אייל ברקוביץ' וראובן עטר נחשבו בעיני הרופא לצעירים ואפילו זאהי ארמלי לא היה מיתולוגי מספיק בעבורו. הרופא היה מקסים אבל שוב לא בדיוק איש בשורות. כיוון שלא ניתן לגבס את הכתף, אסבול מכאבים עוד חודשים רבים. כך הפכו טיפות האופטלגין המרות ללחם חוקי. כך לומדים סדרי עדיפויות: האופטלגין מר כלענה אבל הכאבים גרועים הרבה יותר.

בעת כתיבת הדברים האלה אני שוגה ברחמים עצמיים שאפילו שירו האהוב של שלום חנוך "אדם זקן מה יש לו בחייו" לא הפיג אותם. תאמינו לי, קיימות פציעות יותר גרועות אבל כפי שחנוך כתב, "אדם בתוך עצמו הוא גר". השיחות על הבחירות הסיחו קצת את דעתי. בכל השכונה המורחבת שלי קשה למצוא אנשים שמצביעים כמוני. במחלקה ניגשה אלי רופאה מצודדת ושאלה אותי אם גם הפעם אצביע חד"ש. הודיתי באשמה ופניה קרנו מאושר. חלק מבני משפחתי יצביעו בעד מרצ, אבל זה לא אסון בעיניי.

נשלחתי הביתה עם טונות של משככי כאבים אבל כאשר הצלחתי לכתוב ל"כל העיר", חשתי בתקווה שמבצבצת מתוך הכאב.