קבוצות הנוער הירושלמיות – והפעם: מחזיקות גביע המדינה מקטמון

הישג אדיר לקבוצת הנערות של הפועל קטמון, שנושאת את שמה של שירה בנקי ז"ל: הקטמוניות הצעירות זכו ביום שלישי שעבר בגביע המדינה, אחרי ניצחון סוחף ומשכנע 2:6 על הפועל פתח תקוה, במשחק הפכפך ורב שערים.

מי שעלתה ראשונה ליתרון היתה דווקא הפועל פתח תקוה, משער בדקה ה-13. בדקה 38, בטיימינג מופלא, השוותה ירדן אוזל, ובפתיחת המחצית השנייה כבשה זהר כהן שער מבעיטת קרן ישירה – והשלימה מהפך אדום, 1:2 לקטמון. עשר דקות לאחר מכן פתח תקוה חזרה למשחק והשוותה ל-2:2, אך חמש דקות לאחר מכן רעות מיכאלי העלתה את קטמון ליתרון שני, 2:3. הילי שלום הגדילה ל-2:4, ורעות מיכאלי וירדן אוזל – השלימו צמדים אישיים – וחתמו את התוצאה, 2:6.

שריקת הסיום נתנה את האות ל-800 אדומות ואדומים ביציע. מאות האוהדים פתחו בחגיגות השמחה, שרק הלכו והתגברו בסיום המשחק עד לחגיגה אחת גדולה.

נערות הפועל קטמון עם גביע המדינה (צילום: באדיבות ההתאחדות לכדורגל)

אם מחפשים התאמה בין מאמן הישגִי לקבוצה הישגית, אין ספק שמוטי אוחיון, המנהל המקצועי של מחלקת הבנות ומאמן קבוצת הנערות, עונה לדרישה הזאת. אוחיון זכה בגביע המדינה גם לפני קצת פחות משלוש שנים, עם קבוצת הילדות של המועדון, אחרי ניצחון על בנות סכנין. שנה לאחר מכן הוא זכה באליפות המדינה עם קבוצת הנערות של קטמון. השבוע, עם שלושה תארים בכיס כמאמן – שני גביעים ואליפות, הודבק לאוחיון הכינוי 'מכונת התארים', ובצדק.

אגב, גם כשחקן, שגדל בהפועל ירושלים, הותיר אוחיון מאחוריו רזומה עשיר ביותר: שלושה תארים במדי הפועל תל אביב, שאיתה זכה בשני גביעים ובאליפות המדינה. לאורך הקריירה הספיק אוחיון לשחק גם בבית"ר ירושלים, בבני יהודה ובנבחרת ישראל.

נערות הפועל קטמון עם גביע המדינה (צילום: באדיבות ההתאחדות לכדורגל)

"אחרי הזכייה בגביע לא הצלחתי להירדם, אבל אני תמיד כזה", אומר אוחיון בהתרגשות. "לפני יש פרפרים, ואחר כך שמחה גדולה. אורי שרצקי ואני החלטנו השנה ללכת חזק על הגביע, ואני שמח שעמדנו בכל היעדים. נהנינו מכל הדרך: אימַנו בנות שהתקדמו לאקדמיה, אנחנו במקום השלישי והמכובד בליגה וגם זכינו בגביע. ההישג כולו של הבנות".

אוחיון מוסף ומספר על הקבוצה שלו ואומר: "רעות מיכאלי היא לדעתי השחקנית הכי טובה בארץ היום. היא יכולה לשחק בחו"ל. ירדן אוזל והילי שלום שתי סילוניות בהתקפה, ובעצם כל מי שכבשה שער במשחק – חוץ מהילי שלום שהיא שחקנית נבחרת שמתאמנת אצלי ושכל הקבוצות הבוגרות פוזלות לעברה – הן שחקניות אקדמיה שמשחקות בליגת העל של הנשים. מאמן הנבחרת והמנהל המקצועי של האקדמיה, גיא עזורי והמאמנת איריס אנטמן, נכחו במשחק וכולם אמרו לי אחריו שההישג הכי גדול בזכייה הזאת הוא שהקבוצה שיחקה כמקשה אחת, אחת למען השנייה, למרות שחמש מהן משחקות בכלל באקדמיה. 'יש הרבה אהבה בקבוצה הזאת', הם אמרו לי, וזה נכון מאוד. יש חיבור גדול בין הנערות, יש חיבור ביני לבינן ובינן לביני. הן כמו הבנות שלי – זה הרבה מעבר לכדורגל. באו אליי אוהדים של קטמון ואמרו לי אחרי המשחק ששחקני הקבוצה הבוגרת צריכים ללמוד מהנערות מה זאת מחויבות, מה זה הביחד. אני לא מאמין גדול בטקטיקה. נכון שצריך את זה, אבל בסופו של דבר הכול בא מאהבה. זה הכדורגל. מי שרוצה, מחובר ונלחם, מנצח".

נערות הפועל קטמון עם גביע המדינה (צילום: באדיבות ההתאחדות לכדורגל)

אחרי כל ההישגים האלה, היית עוזב את הנערות לטובת אימון של קבוצת גברים בוגרת?
"אני אף פעם לא סוגר דלתות, אבל טוב לי עם מה שאני עושה. אני רוצה לפַתח את המחלקה ויש לי שאיפה שתהיה קבוצת בוגרות, כי חייבת להיות קבוצה כזאת לבנות האלה. מישהו חייב להרים את הכפפה. זה נותן פוש גדול להעצמה של הנשים, וחבל שהנערות הכישרוניות הללו שכמה מהן, כאמור, כבר משחקות באקדמיה, תלכנה לרעות בשדות זרים. הקמת קבוצת נשים גוררת עלויות, אבל מעבר לכסף יש הרבה דברים טובים שניתן להפיק מכדורגל נשים. אני רוצה להודות לנחום כהן, מאמן הילדות של קטמון, שהיה לצידי בחצי הגמר ובגמר, לאמיר אבוקסיס, מאמן השוערים, שעושה עבודה נפלאה עם השוערת שלנו, מירב יעקובס, ולעבד המעסה שהיה איתי בגמר. תודה גם לנבו ולליאור – כל מה שביקשתי קיבלתי".