דעה | סערת פסטיבל סרטי הנכבה: פגיעה בסינמטק היא בבחינת ייהרג ובל יעבור

פרי ההילולים הראשון שקצרנו בבחירות למועצת עיריית ירושלים הגיע לאט, אבל כואב כמו אגרוף לפרצוף. קבוצה של ריאקציונרים חשוכים במועצת העירייה דורשת בתוקף את הפסקת המימון לסינמטק בשל סרטי הנכבה שהוקרנו בו. אין טעם לדרוש מטיפוסים כאלה להבין את מהות הסינמטק בעירנו. יורשיו הרוחניים והרעיוניים של מאיר כהנא השתלטו כבר מזמן על חלק מהציבור החרדי, האשכנזי והספרדי כאחד. קוראים ותיקים יודעים שחששתי מהתפתחות כזו כל השנים, כאשר יגורנו בא לנו. אם הגברת לורה ורטון ממרצ יכולה לשבת בקואליציה עם אנשים כאלה בתקווה (אולי כנה) למזעור נזקים, אז מה לנו כי נלין על אחרים, פחות מחויבים רעיונית ממנה?

• סערת פסטיבל סרטי הנכבה בסינמטק – חברי מועצת עיריית ירושלים מודיעים: "נמנע תקצוב עתידי"
• אמנות או התרסה: פסטיבל סרטים בסינמטק מעורר סערה
• סגירת גלריית ברבור: "ניאבק בהחלטה"

לדעתי היא תיפלט מהקואליציה בתוך זמן קצר יחסית. אבל השאלה החשובה יותר, גורל האתר התרבותי הכי חשוב בעיר בצד תיאטרון ירושלים, ממשיכה להטריד את כל הציבור החילוני-ליברלי כאן. עבורנו הענשת הסינמטק היא 'קאזוס בלי' (עילה למלחמה) ממש כמו הפגיעה בערביי העיר. גם בימי אהוד אולמרט הרעים הופעל נשק ההחרמה, דווקא נגד עיתוננו ("כל העיר"). אז השתמשו בחרם כדי לקדם את האינטרס הפוליטי של אולמרט ולמנוע מ"כל העיר" לפרסם את האמת על אודותיו; עתה מנסה הימין החרדי לאומני בעיר לפגוע בחופש הביטוי של הסינמטק.

הנכבה שייכת לחלק המדמם של מלחמת 1948-9 ושום עסקן בור ואטום לא יצליח למחוק אותה מדפי ההיסטוריה. איך נטפל מעשית בנושא הזה? זוהי שאלה פוליטית מרכזית שאותה נצטרך ללבן די בקרוב. דור 1948 ואפילו דור 1967 כבר מיצו את ההתעלמות מהנכבה, אבל אחריהם מגיעים לעמדות העוצמה בחברה ובמדינה כוחות אחרים לגמרי שאין להם שום עניין בנושא. הקוממיות שלנו היתה על חשבונו של עם אחר. המסקנה איננה חלילה לבטל את קיומנו וגם לא את הישגינו, אבל להתייחס ברגישות לרגשותיהם של הפלסטינים בשטחים ובמדינת ישראל עצמה.

אפשר לשבת כמה שעות בסינמטק מבלי להזדהות עם האסון של שכנינו. עם זאת ההתעלמות לא תוריד את הנושא הכאוב מעל סדר יומנו. מארגני סדרת הסרטים על הנכבה (גם בשיא הציניות לא ניתן לקרוא לזה "פסטיבל") תרמו לידע של כולנו, גם לאלה שלא ראו את הסרטים. למרבה האירוניה, דווקא הפנאטים מהעירייה תרמו למודעות עוד יותר מהסרטים הכואבים. חוסר הסובלנות שלהם נובע גם מחשש, שהסיפורים על הנכבה הם אמיתיים, גם אם נפתלי בנט יגרש מבתי הספר מרצים ומסבירים שחשים אהדה אנושית (במקרה שלי זה גם אהדה פוליטית) לפליטים הפלסטינים.

הסינמטק הוא סמל חילוני, מגדלור בלב המאפליה, ורבים מהסרטים שהוצגו שם הבליטו את השיח ההומניסטי והוקיעו את הגזענות והפשיזם. ליה ואן-ליר הנהדרת והתקיפה כבר נפטרה, אבל היא השאירה אחריה מורשת של פתיחות לנושאים אוניברסליים ואנושיים. בעוד כמה שנים ישאלו בעיר "מי זה ניר ברקת?" אבל את ואן-ליר יזכרו אלפי בני אדם שחייבים לה תודה על המפעל המונומנטאלי, שממנו אנחנו נהנים ושעליו אנחנו מוכנים להגן בכל מאודנו למען ילדינו ונכדינו. עצם הצפייה בסרט קוריאני או דני היא חתרנית. היא חושפת אותנו לעולמות אחרים, לתרבויות אחרות, לאמונות דתיות שונות או לחילוניות מנומקת וחברתית. כל התערבות פוליטית בתכנים היא חמורה, ופגיעה במוסד מטעמים לאומניים וגזעניים היא מחפירה שבעתיים.

אם יצליחו פשיסטים מכל הסוגים לפגוע בתקציב הסינמטק בגלל סרטי הנכבה, בקרוב תתחיל ההתערבות גם בהקרנת סרטים ארוטיים או יצירות עם מוטיבים נוצריים. הציבור החילוני הצליח להציל את קולנוע "סמדר", ועכשיו עליו לעמוד לימין שאר מוסדות הבידור והתרבות בעיר. אני האחרון שמחפש סיבות להילחם נגד החרדים, אבל כאשר הדת מהולה גם בלאומנות או בגזענות אין לנו מנוס אלא להשיב במלחמה שערה. עד כמה הצליח "הרב" כהנא להרעיל את הציבור החרדי בעירנו? נדמה לי שהוא איננו מקור הרע היחיד. גם בציבור של ש"ס פשתה הרעה, למורת רוחו של הרב עובדיה יוסף. חברים המצויים בנעשה בבתי הכנסת מספרים לי על הטפות גזעניות קשות של רבנים, על דברי צידוק למרצחים יהודים ותמיכה בכל מעשה מלחמה, יהיה מחירו אשר יהיה. כהנא ליקט לדגלו בעיקר צעירים אשכנזים, בראשם ברוך מרזל וחבר מרעיו. הוא ותלמידיו התמחו במהילת המסר הדתי בתוך התעמולה הלאומנית וההסתה נגד השמאל.

בעשור הראשון לקיומו של "כל העיר" (הגעתי בשנה השישית שלו) הוא היה מבצר של הומניזם בעיר. אז קלטנו שהימין הגזעני חושש מאיתנו, וכך גם אנשי ליכוד שהציגו את עצמם כחילונים. הכהניזם היה מוקצה מחמת מיאוס ו"שמאל" לא היה כינוי גנאי אלא שם כולל לעמדה יונית ושוויונית. שתיקת אנשי השמאל והמרכז בעיר תביא להסלמה חדה בחוצפתם של הלאומנים מכל הסוגים, חילונים, דתיים וחרדים. ניתן בהחלט להתחשב בדעתם של חרדים בעיקר בכל הקשור בפגיעה ברגשותיהם בשכונות שלהם; אסור לוותר לשונאי ערבים שעלולים להביא להתלקחות של מעשי איבה בעיר. קיים חופש גמור למי שאינו רוצה לראות סרטים מזכירי עוון על הנכבה. אנשים כאלה יכולים להעסיק את עצמם בפעילויות אחרות באין מכלים.

ראש העיר משה ליאון ניצב בפני אתגר לא פשוט: עליו לפעול כראש העיר של כולנו וזה יקל עליו להורות לתומכיו להפסיק את ההתנכלות לסינמטק. ספק אם יעשה כן לאור תמיכתם של החרדים במועמדותו בבחירות.

פינת החדשות הטובות

אני מתקשה להאמין שחיברתי כותרת כזו, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. ביום חמישי אחרי חצות ניתק זרם החשמל בביתנו. קודם לכך צפינו בסרט נחמד בטלוויזיה, התברכנו בחמימות שיצרה ההסקה הביתית ולפתע, חשיכה מוחלטת בתוך שקט גמור בכל השכונה. "אפלה ולא נאורה, דומיה ולא נעורה" כתב אדגר אלן פו בפואמה הנצחית שלו, "העורב". בלית ברירה, ומבלי להאמין במיוחד ביעילות הפתרון הזה, טילפנו ל-103, קו החירום של חברת החשמל. הגענו אל הפקידה די מהר, שום מוזיקת מעליות לא הטרידה אותנו ובתוך 8 דקות (שמונה!) הגיע הטכנאי. הסתבר שזו תקלה דירתית בלבד אבל הטכנאי נאלץ לטפס בסולם על קיר תלול, בקור מקפיא. הוא החליף את "הנתיך" והדירה הוצפה באור יקרות. הטכנאי נפרד מאיתנו לשלום והלך לדרכו. כל התהליך ארך פחות מ-20 דקות. היינו ארבעה בדירה, כולנו ירושלמים, והתבוננו איש ברעהו בהשתוממות. מקץ כמה דקות התאוששנו ואשתי הציעה לטלפן לקו החירום ולהודות לעובדים. כך עשינו ויכולנו לחוש את השמחה שלהם מעבר לקו הטלפון. עברנו דקות רבות של קורת רוח אמיתית. מסתבר שגם זה קורה.