קשה לתאר במילים את תחושות האבל המוכרות כל כך למשפחות השכול. בבית אבי חי החלו לפני שש שנים לתת פנים אחרות ויצירתיות לאותו הכאב, וביקשו להעלות על נס דווקא את נקודות האור ואת החוויות המשפחתיות. יטבת פייראיזן-וויל היא המנהלת של הפרויקט 'פנים.יום.זיכרון', שמביא את הסיפורים של אותם אנשים בדרך מקורית, ייחודית, מרגשת ופתוחה לכולם, באמצעות אנימציה. בשיחה עם "כל העיר" היא מספרת על האתגרים, הרגעים המיוחדים, המשמעויות וגם קצת מהסיפורים של החללים שנגעו ללבה.
את הפרויקט ניתן למצוא ביוטיוב, שם תוכלו למצוא את סרטוני האנימציה מהשנים שעברו. ביום הזיכרון הקרוב תוכלו לצפות גם בסרטונים נוספים שנוצרו השנה. את הסרטונים אפשר למצוא גם באתר של בית אבי חי, ולצדם סיפורים של אנשים שגדלו בירושלים ובסביבתה, וגם על כאלה שנפלו בה.
כמה שנים את כבר מנהלת את הפרויקט?
"אני מנהלת את הפרויקט מאז שהוקם. הקמתי אותו עם הצוות שלי וזאת תהיה שנתו השישית. יחד אִתי עובדת גם לירן ליפשיץ, מפיקה ושותפה מלאה בפרויקט, וחשוב לי להזכיר גם את אוסי ולד, האוצרת של בית אבי חי, שגם מקדישה למען הפרויקט את לבה. הקמתי אותו מתוך 'יומרה' קצת חצופה ורצון לשנות את שיח הזיכרון שלנו בארץ המדממת ורוויית השכול שלנו, מתוך הרצון לחפש שפה קצת אחרת, שלא מתרכזת רק באובדן ובכאב שבאים באופן הטבעי. הרבה פעמים אנחנו מנסים להבין איך הם נפלו ומה הם עשו ואת הגבורה שלהם שאיננה מובנת מאליה, אבל אנחנו שוכחים את החיים ואת מי שהם היו. המשקל שלהם הופך להיות על הזיכרון מהיותם חיילים, ואנחנו לא זוכרים את החיים שהם חיו קודם".
למה דווקא אנימציה?
"באמצעות אנימציה אנחנו יוצרים מעין 'קפסולות זיכרון' של רגעים מהחיים. זאת יכולה להיות ארוחת בוקר משותפת, סיגריה בעמדת שמירה או מסיבת יום הולדת. האנימציה מאפשרת לנו להחיות את הרגע הזה וזו כבר מתנה מדהימה שאני מרגישה זכות לתת למשפחות השכולות, שמהווה גם סוג של סט זיכרון לכולנו בחברה הישראלית, בשפה שמדברת את החיים, שמזכירה לנו למה אנחנו חיים כאן וגם מי חי פה, ולא רק את הרגע של המוות".
איזה מבין הסיפורים נגע במיוחד לליבך?
"סיפורה של טירואיינט טקלה, שעלתה לארץ לאחר שחלמה במשך הרבה שנים לעלות מאתיופיה. המשפחה שלה עלתה לארץ לפניה ואימה נאבקה במשך שנים שגם היא תוכל לעלות לארץ ושיכירו ביהדותה. הסיפור בסרטון מובא מנקודת מבטה של האם, שידעה איך בתה חלמה לעלות לארץ ולהגיע אל החלום. שנה אחרי שעלתה היא נהרגה בפיגוע בבאר שבע".
איך התגובות לסרטונים שעשיתם ולפרויקט בכלל?
"אנחנו בדיוק עכשיו מראים את הסרטונים למשפחות. אנחנו יושבים במשך שנה על הסרטונים. הזיכרון נמצא אצלנו, ואנחנו מעבדים אותו עם האנימוטרים, ואז פתאום אנחנו מראים את זה למשפחות והבטן ממש מתהפכת. זה כאילו מאפשר למשפחות לחיות עוד רגע עם האדם שהכי קרוב אליהם, לחבק אותו שוב וכמעט להחיות את זה".
אילו אתגרים עולים בתהליך העבודה עם המשפחות?
"האתגר הוא גם לרפא משהו במשפחה, כדי שתהיה להם איזושהי נחמה, וגם לחבר את מי שלא מכיר את הבן אדם ואת החלל שנפל, לתת לו להכיר אותו, וגם שזה באמת יחלחל עוד ועוד לזיכרון של כולנו. לכן אחד הדברים שהכי משמחים אותי הוא שהסרטים נכנסים לטקסי זיכרון רשמיים ולא רשמיים, מוקרנים בשגרירויות ובכל מיני מקומות בארץ ובעולם, בבתי ספר ובתנועות נוער. אני לא רוצה למחוק את 'מגש הכסף' של אלתרמן ואת הטקסטים הקאנוניים, אבל רוצה שגם הסרטים שלנו יהיו חלק משפת הזיכרון הזאת ושישבו זה לצד זה. זו תפילה ובקשה גדולה אבל זה הולך וקורה יותר ויותר וזה מאוד מאוד חשוב לי ולנו".
תגובות