סיפור קצר לשבת | מטוטלת בכיכר ספרא

יורם היה פקיד מסור בעירייה, ועבודתו היתה ללא פגם. בסתר לבו הוא תלה תקוות ברשימה החילונית למועצת העיר, ואפילו חשב להשתלב בבחירות הבאות. אחרי ניצחונם של משה ליאון והחרדים הוא הסביר לכולם שזה לא סוף העולם. העירייה תמשיך להתנהל כרגיל, והחילונים ימשיכו לחלום על הבחירות הבאות. הוא ידע שהמצב הדמוגרפי משתנה דווקא לרעה, ושאת מה שהחילונים לא הגשימו היום ייתכן שכבר לא ישיגו לעולם. את הכיפה השחורה שלו, שנועדה רק להלוויות, הוא כבר שלף מהמגירה אבל טרם הניח אותה על ראשו.

בצהריים הלך לאכול ברחוב יפו ופגש את עופר ברקוביץ, במחיצת כמה פעילים שאת רובם הכיר. כולם נראו במצב רוח לא רע בכלל. הם הפנימו את ההפסד בקלפיות וראו בעיקר את מחצית הכוס המלאה. ההישג האלקטורלי של "התעוררות" היה מדהים, והם הוכיחו שיש לחילונים כוח ניכר בעיר. הם ידעו שלא ניתן לזהות את התוצאות הסופיות לפי מדגמים, כיוון שכל שכונה בעיר היא עולם ומלואו. יורם ידע זאת היטב. הוא התכונן נפשית לקואליציה גדולה בין ליאון לבין החילונים, אחרי שזאב אלקין (נציגו של ביבי עלי אדמות) נזרק הביתה בחרפה. בינתיים עליו לשמור על פרופיל נמוך. שם משפחתו, מזרחי, הגן עליו בפני תגית של "שמאלני". הוא באמת לא היה שמאלני, אלא נציג המרכז הפוליטי עלי אדמות. הוא קיווה שהישגיו כעובד עירייה מעולה יגנו עליו בפני פיטורין או הורדה בדרגה.

נציג המנגנון אליהו לוי קרא ליורם, ואמר לו שמקום עבודתו בטוח. "כולם מעריכים אותך", אמר לו לוי, "ולכל היותר יקפיצו מעליך איזה בחור חרדי". יורם חייך בפה אבל עיניו נשארו קשות. בחודשים האחרונים הכין את פרישתו בחשאי, שמא יקפיצו מעליו מישהו לא ראוי. יורם היה איש נטול אשליות הבין את דרכיה העקלקלות של הפוליטיקה והעדיף את הקריירה שלו כעובד ציבור. לוי ייעץ לו להשאיר את הכיפה בכיס. "זה יותר מדי שקוף" אמר, "אני בטוח שתוכל להסתדר בלעדיה". הוא אזר אומץ והלך לבקר את ברקוביץ במשרדו. יורם רצה לדעת אם ברקוביץ יצטרף לקואליציה של ליאון. ברקוביץ אמר שהכל אפשרי ורמז ליורם באורח גלוי שיש לו מקום במעגל הפנימי של אנשי שלומו. יורם רק חייך והלך לו. הוא ידע היטב שהמשא ומתן יהיה ארוך ומורט עצבים, ושאנשים בדרג הבינוני כמוהו יוקרבו בקלות על מזבח השגת משרות טובות יותר לבכירים.

בינתיים הוא מצא מקלט בדירתו היפה בארנונה, הלך למשחק ליגה של בית"ר ונראה רגוע יותר. בבוקר אחד קיבל שיחת טלפון מליאון עצמו, שהזמין אותו לפגישה. יורם נענה מיד ונכנס בחיוך ללשכה היפה של ראש העיר החדש. "אומרים עליך שאתה אוהד גדול של ברקוביץ", אמר ליאון בחיוך של חתול שבע. יורם התאושש מהר מההלם הראשון, וענה שהוא עובד ציבור מקצועי ומובהק ושהוא יעבוד בהרמוניה עם כל ראש עיר שנבחר על ידי התושבים. נראה שנחה דעתו של ליאון. הוא היטיב את כיפתו על ראשו ושאל את יורם על יחסו לדת. יורם מלמל משהו על בית הוריו המסורתי ולא הוסיף. ליאון נעץ בו מבט חודר ואמר שהוא מקווה שיורם יוכל לחזור לעבודתו הרגילה מיד. הפקיד נשם לרווחה, נפרד מליאון והלך לדרכו. יורם הוא משלנו, חשב לעצמו ליאון, גם אם הוא לא מודע לכך עד הסוף.

יורם לא היה בטוח שהוא "משלנו". חבריו סברו שהוא "השתכנז" כבר מזמן, בעיקר כאשר החל לבקר בקונצרטים של הפילהרמונית. היתה לו זהות ישראלית נייטרלית, והוא לא שפט בני אדם על פי מוצאם העדתי. בדירתו בארנונה חיבק את אשתו רחל, שהיתה נרגשת מאוד מהמחווה שלו. המוניטין שלו כאיש קר ומחושב התבדו. יורם ישב עם אשתו בסלון עד השעות הקטנות של הלילה, והסביר לה את מצבו. "אני לא יכול לצפות עכשיו לתפקיד בכיר", אמר, "לכל היותר ישלחו אותי לתפקיד זוטר במחלקה נידחת בעירייה". רחל קצת בכתה, אבל חיבקה את בעלה ואמרה לו שהיא מתייצבת לצדו עד הסוף. למחרת קיבל שיחת טלפון מהמנגנון ונודע לו שהוא נשלח למחלקת החינוך. הוא קיבל על עצמו את הדין, התייצב לעבודתו בזמן ונעלם פחות או יותר לתהום הנשייה, לפחות לפי תודעת הסביבה החברתית שלו. במחלקה הצטווה לחבר דו"חות על מצב בתי הספר היסודיים בעיר, למעט המגזר החרדי שהוקצה לפקיד אחר. הוא עבד בחריצות הרגילה שלו, אבל מיעט לשוחח עם חבריו במחלקה. כולם ידעו שהוא היה פקיד גבוה, והיו בטוחים שברקוביץ יפצה אותו בסופו של דבר. יורם גיחך לעצמו, ואמר שהוא מככב בסרט "שכחו אותי בבית 6". במסדרונות בניין העירייה התעלמו ממנו הבכירים. כך חלפה תהילת העולם, חייך לעצמו.

הוא לא היה אומלל, מצא זמן ללכת לסרטים ולהצגות ולחיות כאחד האדם. רחל היתה מאושרת, הלכה עם בעלה אפילו לשוק מחנה יהודה וחגגה את חירותם. היא לא רצתה ילדים והסתפקה בחברתו של בעלה. יורם עצמו היה במצב רוח שקט ומהורהר. באחד הערבים טלפן אליו בכיר מאנשי ברקוביץ ובישר לו שהם הולכים לשתף פעולה עם ליאון בקואליציה העירונית. יורם חייך ואיחל להם דרך צלחה. הוא איבד עניין בקומבינות ונהנה מאוד מהחופש היחסי, מהאפשרות ללכת לקונצרטים ולמופעים. רחל גילתה את גופה היפה והתוסס, ונהנתה מאוד ממפגשים מיניים קצרים ולא מחייבים עם חברים לשעבר. יורם לא השגיח בדבר. הוא חשב שחייו עתה הם מושלמים ולא שאל את רחל על פשר היעלמותה בערבים.

הוא התנדב לשירות מילואים, ושוטט פעמיים בשבוע ברחובות העיר עם נשק אוטומטי שקיבל מהצבא. כאשר פגש את חבריו מהעירייה חייך אליהם ונהג בהם בנימוס מופלג. באחד הערבים ראה את רחל יושבת בבית קפה ומתגפפת עם גבר אלמוני מבחינתו. לרגע שקל לירות בהם אבל מיד נמלך בדעתו. תמיד היה גבר שקול ובעצם אהב מאוד את אשתו. "קצת שעשועים לא יזיקו לה", חשב לעצמו, ומיד ביטל את הדחף למעשי אלימות. שניהם הגיעו הביתה כמעט באותה שעה, צפו ביחד בטלוויזיה ואז יורם אמר שהוא ראה אותה עם גבר אלמוני. רחל חייכה מעבר לדמעות ורק אמרה ליורם שהיא אוהבת אותו. הוא האמין לה. משובת הנעורים שלה הלהיבה אותו והם הלכו למיטה בלב קל. בבוקר הגיע הטלפון מ"התעוררות" אבל יורם, כדרכו, העדיף לדבוק במצב הקיים.