אמא ירושלמית – הטור של מיכל | שנזכה לקבל את כולם כשווים

בהמשך לטור בשבוע שעבר לגבי היות כל בני האדם שווים, חייבת להתייחס גם ל"שונים".

לפני כשבועיים עלה פוסט באחת מהקבוצות השכונתיות בפייסבוק. כותבת הפוסט ביקשה לדעת האם מישהי נתקלה: "בדמות מוזרה במתנ"ס", לטענתה הוא דיבר אליה למרות שלא חפצה בכך.

התגובות לא איחרו לבוא. מסתבר שה"דמות" – בחור בעל מוגבלות, אכן מועסק במתנ"ס שנים. הוא ידוע בחיבתו לסייע, לעזור ובעיקר לשוחח עם באי המתנ"ס.

אירוע פתיחת שנה בצמי"ד ירושלים: 'קולולם' עם כל המשפחות

המתנ"ס משמש לו בית ומשפחה בשעות הפנאי. ותושבי/ות השכונה הוותיקים זוכרים אותו גם כיליד השכונה. רוב התגובות ניסו להסביר לכותבת הפוסט את המורכבות של אנשים מיוחדים בזיהוי סיטואציות, ניסו להעניק לה כלים כגון פנייה להנהלת המתנ"ס, להסביר לבחור עצמו כי לא נעים לה ואפילו אישה אחת הזדהתה כעו"סית והתנדבה לתווך את העניין.

אך כותבת הפוסט היתה בשלה. או שיורחק מהמתנ"ס או שתדווח עליו למשטרה.

מנהלת המתנ"ס, הגיבה בפוסט עצמו. רשמה את הנייד הפרטי שלה, וביקשה מכל מי שמרגישה צורך לחלוק תחושת אי נעימות לשתף אותה. והבטיחה לטפל באופן אישי במקרה. אינספור תגובות הביעו את תמיכתן במנהלת המתנ"ס, וקראו לא להרחיק אותו מהמתנ"ס. ואני בתוכן. לא יכולתי להישאר אדישה לפוסט הזה, ואף הגבתי בו ארוכות למרות שכותבת הפוסט לא חסכה ממני וממי שהעזה לנסות לקרוא אותה לרגישות, מהארס הרב שהיה בה.

תגובות הכותבת הראו צד מאוד לא נעים בחברה. היא חזרה והדגישה שאין לה עניין להביט עליו או לשוחח עמו. היא הפכה אותו מצד אחד למטרד אך באותה נשימה לשקוף. מבחינתה הביתה או משטרה ודי.

(צילום: מאיה סגל)

במקום ללמד את ילדיה על הצבת גבולות ומרחב אישי, היא בחרה להוקיע את השונה מקרבה. במקום לגלות חמלה ולהעניק כלים גם לילדיה וגם לאותו בחור היא בחרה להרחיק אותו. במקום להבין את תפקידנו כחברה לחבק אותו ולהעניק לו תחושת שייכות וביטחון, היא רמסה את כבודו בפייסבוק, וזאת למרות שקראו לה להפסיק לדון בו בפומבי ובעיקר כשאינו יכול להתגונן.

ביקשתי ממנהלת הקבוצה בפייסבוק לצרף את מאיה סגל, מנהלת סניף קשר ירושלים והסביבה ומנהלת מתנדבים ארצית של הארגון, שתקרא את הפוסט ותגיב בו מניסיונה. היכרותי עם מאיה עמוקה מאוד. בזכותה אני זוכה להגיע עם ילדיי לאירועים משלבים של ילדים מיוחדים, ובכך זוכה ללמד את ילדיי על שילוב וקבלה כדבר טבעי, מבלי להירתע.

חשוב לי לצרף את תגובתה של מאיה פה:

"קראתי את הפוסט ואת התגובות מתחתיו והתעצבתי. לפנינו עוד דרך ארוכה בכל מה שקשור לשילוב אנשים עם מוגבלות בחברה בכלל ובשוק העבודה בפרט. לא לשווא נחקקים בשנים האחרונות חוקים המחייבים מעסיקים להעסיק אחוז מסוים של אנשים עם מוגבלות. אני מבינה כי אנשים עדיין נרתעים ממי ששונה מהם ומהתנהגות שאינם מבינים. זה בדיוק מעגל הקסמים – אין גני שעשועים מונגשים אז הילדים המיוחדים לא נראים בפארק. אין מספיק שילוב בחינוך הרגיל אז הילדים המיוחדים נוסעים בהסעות מהבית למסגרת הלוך ושוב. אין שילוב במעגל העבודה וכך אדם עם מוגבלות במתנ"ס נראה איום למשפחות.

אירוע פתיחת שנה של צמי"ד בתיאטרון ירושלים (צילום: קשר – הבית של המשפחות המיוחדות)

"זה בסדר לשאול, לברר ולקבל הסבר. אף רצוי שהמעסיקים ואפילו המשפחות יפעלו להעלאת המודעות לנושא ויסייעו לשילוב האדם באופן מיטבי. מהציבור אני מצפה לקצת יותר חמלה וסובלנות, להבנה שלכולם מגיע לחיות בכבוד ולהתפרנס בכבוד ואתם ההורים – גדלו את ילדכם לקבלה והכלה, גם של מי ששונה מהם.

ועוד מילה אחת – לא לעולם חוסן. היום אתם בצד הזה ומחר חלילה מי מבני משפחותיכם יזדקק גם לסיוע. זו לא 'בעיה שלהם', זה העניין והמחויבות של כולנו, לדאוג לחברה שוויונית המאפשרת לכל אחד ואחת לממש את עצמו באופן מיטבי ולהיות חלק מהקהילה".

ב"ארגון קשר-הבית של המשפחות המיוחדות", פועלים עם ולמען משפחות של ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים.

אני מזמינה הורים ואנשי מקצוע להיעזר בשירותים שלנו ונשמח להגיע לכל מקום לספר עוד ולהסביר על הנושא.

ארגון קשר www.kesher.org.il 02-6236116

ולי לא נותר אלא לחזק ולהלל את מנהלת המתנ"ס על פועלה החשוב בקהילה, לברך את מאיה סגל ועבודת הקודש שלה, ולהזמין את כל הקוראים לחבק את השונים, להצטרף לאירועים משלבים, לצאת אל פסטיבלי צמי"ד, ללמד את ילדינו לכבד את האחר. ובעיקר שלעולם לא נדע מה זה להיות ה"אחר" ותמיד נזכה לקבל את כולם כשווים!

מיכל

מיכל פישמן-רואה (צילום: יולי שוורץ)