דעה | הבחירות בירושלים – שטח הפקר

יהודי פולני עלה ארצה בשנות ה-30 של המאה שעברה, נמלך בדעתו וחזר לפולין. התהליך הזה חזר על עצמו ארבע פעמים עד שחבריו אמרו לו "קצת בממונך" (בלשון ימינו, לא חבל לך על הכסף?) והאיש השיב: "המקום היחיד שבו אני יכול לחיות הוא בין ארץ ישראל לבין פולין".

למען האמת אני מנסה להצביע נגד ולא בעד. זאב אלקין ומשה ליאון הדתיים-לאומנים הם פסולים בעיני כל מצביע חילוני עם דעות שפויות בנוגע לתושבים הערבים בעיר. ליאון מקבל תמיכה מאביגדור ליברמן שונא הערבים; תומכיו של אלקין, בנימין נתניהו, מירי רגב, נפתלי בנט ואיילת שקד מעוררים בנו חלחלה. לכן השיקול העיקרי בהצבעה ביום שלישי יהיה, מי יכול לעלות לסיבוב השני ולעצור את שני הלאומנים. הסקרים מעידים ששיעור הבגידה החרדית במועמד הטוב ביותר מבין הארבעה, יוסי דייטש, הוא עצום. סיכוייו לעצור את אלקין וליאון הם זעומים, וספק אם יתמודד גם בסיבוב השני. דייטש עדיף לאין שיעור על המועמד החילוני עופר ברקוביץ, הן במידותיו כאיש חרוץ ואוהב ירושלים, הן במיומנותו הרבה בניהול נושאים עירוניים חשובים. מי ינקה את העיר? יש להניח שפועלי הניקיון, שאני מעריץ בזכות עבודתם הקשה למען בריאות התושבים בעירנו. כל המועמדים מתחייבים לחקות את אבא חושי, ראש עיריית חיפה המנוח, שהיה נוהג לסייר בעיר בכל בוקר כדי לבדוק את ניקיון הרחובות. בנושא הזה יש לדייטש עדיפות על פני כל יריביו.

ייתכן שדווקא ברקוביץ יטפל יותר טוב מדייטש בנושאי התרבות החילונית ואולי גם ביחס לאגודות הספורט. אבל ברקוביץ הוא אופורטוניסט, כל התבטאויותיו פנו למצביעי ימין ולא אלינו, אנשי השמאל והליברלים. ההסכם שלו עם סניף הליכוד בעיר מעיד עליו. אין שום סיבה לפסול את אלישע פלג, איש טוב כשלעצמו, אבל אנחנו זה אנחנו, והליכוד הוא הליכוד. הקווים המקבילים האלה לא נפגשים לעולם.

בכל הנוגע ליותר מ-300,000 הערבים החיים בעיר, אני לא סומך על אף אחד מהשניים. לכן החלטתי להצביע בעד סיעת מרצ למועצה, בתקווה שהיא תילחם גם למען מזרח העיר, ולא תסכים שירושלים תהיה עזה. קל מאוד להצביע בעד הרשימה הערבית, אבל בבירור שערכתי עם ראשי הרשימה מצטיירת תמונה של ניכור בינם לבין הרשות הפלסטינית. השמאל בעיר לא יכול לתת את ידו למגמה הזאת. הסדר הבעיה הלאומית בעיר כרוך בהידברות עם נציגי העם הפלסטיני, ולא בתמיכה ברשימה שמתנכרת לציווי הלאומי של מנהיגי עמה.

(צילום : אמיל סלמן)

באשר לבנייה מעבר לקו הירוק אין הבדל אמיתי בין המועמדים לראשות העיר. ריסונה תלוי אם כך רק בתהליכים מדיניים, שאינם מעניינים במיוחד את ראש הממשלה וגם לא את האיש שלו אלקין. בנימין נתניהו הוא איש שהפרנויה שלו היא ממש מפחידה. אחרי שהאשים בעבר את דויד לוי בהדלפת "קלטת" על מעלליו המיניים (שלא היתה ולא נבראה), הוא מפנה עתה אש וגופרית כלפי הנשיא רובי ריבלין וחברו הקרוב בעבר, גדעון סער. ביבי הוא איש היסטרי ולא אמין. אם אלקין מתהדר בתמיכתו זה רק מגביר את נחישותנו לעצור אותו בכל כוחנו.

אני מקווה שנתניהו לא ישכנע את ליאון להסיר את מועמדותו ברגע האחרון. הפילוג בין אלקין וליאון משרת את האינטרס של מחנה השלום בעיר ובארץ כולה. הם הכפישו איש את "רעהו" בשבועיים האחרונים בסגנון מגעיל במיוחד, ועל כך ניתן רק לומר ששניהם צודקים. חבר תל אביבי העיר לי לאחרונה, שהמאבק על ירושלים כבר אבוד ושאל אותי מדוע אני מבזבז כל כך הרבה אינטלקט ורגש על העיר הזאת. הסברתי לו אבל הוא לא השתכנע. בעיני התל אביבים כולנו מקרה אבוד, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לקבל את פסק דינם. עירנו האהובה במשבר ערכים חמור, ואישית אני מתגעגע לגרשון אגרון, למרדכי איש שלום ואפילו לרחמים כלנתר, שעצרו את ההתדרדרות של עירנו לימי הביניים ועוד בנופך לאומני. טדי קולק לעומתם היה הגשר השמרני שסייע מאוד למגמות הימניות בעיר.

תמיד תיעבתי את שלטון הסקרים בתרבות הפוליטית שלנו אבל הפעם אזדקק להם כדי להכריע בין דייטש לבין ברקוביץ'. בדרך כלל אני אדם אופטימי, אבל לקראת הבחירות אני פשוט מפוכח. מבקש להזכיר לקוראים שתבוסה של אלקין תהיה גם מכה ליוקרתו של ראש הממשלה; מפלה לליאון תהיה השפלה לליברמן. יהיו חדשות טובות בחודש הקרוב? אינני יודע אבל גם סיבוב שני יהיה מרתק.