בערב ראש השנה נחת מתי בנמל התעופה בן-גוריון. הוא יצא די מהר לאולם הנוסעים הנכנסים, קנה עיתון ולגם קפה עכור ופושר. אחרי ארבע שנים בהודו הניכור פשט בכל הווייתו. הפקיד במחסום הדרכונים נעץ בו מבט קר אך להפתעתו איש לא עיכב אותו במכס. ממילא לא העז להביא את העשבים המתוקים שלו, ובכל זאת חש כאילו הגיע למדינה עוינת. הוריו ואחותו אביגיל התגוררו בארצות הברית, והדודה שלו בירושלים היתה ישישה נכה וכמעט חסרת אונים. בהודו עזב אישה ישראלית, שדעתה קצת השתבשה עליה מהסמים. נטע היתה יפה מאוד אבל פניה הסגירו סימנים של סבל וחולי. כאשר נפרד ממנה היא לא הגיבה, רק שלחה אליו חיוך עייף, ושבה למיטתה לעוד שינה ארוכה ומסויטת. היא כמעט ולא אכלה בחודש שקדם לנסיעתו, ודיברה הרבה בשבחו של חברהּ הקודם. רוני חזר לירושלים שנה קודם לכן, החליט ללמוד כלכלה ומנהל עסקים ומאס לחלוטין ב"מזרח המנוון". כך התגלגלה נטע לזרועותיו, ומתי התקשה להאמין במזלו הטוב. היא היתה מקסימה ומתי תמיד חשב שהוא עצמו מכוער מאוד. הוא לא טעה הרבה, ורוב הנשים שנקרו בדרכו גילו אדישות כלפיו, ואפילו לגלגו עליו בטוב-לב מבטל. נטע היתה שבורת לב, מצאה מקלט בסמים אבל בכל זאת העניקה לו מנות קטנות של חום וסקס טוב. הם גרו בשכונה קצת נידחת בדלהי, ורוב חבריהם היו ישראלים. העוני הציק להם, ואביו של מתי שלח להם סכומי כסף מניו-יורק. אחותו אביגיל רצתה מאוד לבקר אותו בהודו, אבל מתי התנגד בכל תוקף. "זוהי מלכודת מוות לנערה תמימה כמו אביגיל", כתב להוריו.
בינתיים שקעה נטע לא רק בשעות שינה ארוכות, אלא גם בהזיות קדחתניות. היא דיברה על רוני כאילו היה אל יווני קדום. מתי קלט שבעיניה הוא בקושי נמושה. הוא התגעגע אמנם לילדותו בבקעה, אבל לא הבין שהשכונה השתנתה ושהוא הפך למעין פליט. לעתים היא לגלגה עליו בקולי קולות, והוא נצמד לגופה והבליג. לא נותר בה כוח להדוף אותו מהמיטה, וכך זכה איכשהו מן ההפקר. בסופו של דבר מאס בדיבורים הבלתי פוסקים על גופו הנפלא של רוני, ועל המעשים שעשה בה. היא בקושי קמה לשירותים שלא לדבר על מקלחת. הוא מאס לא רק בנטע, אלא גם בחיים בהודו. מה שנראה בעיניו אקזוטי ומושך לב הפך לסחי ומאוס. הוא הצליח לאגור כמה פרוטות מעבודות מזדמנות אצל ישראלים מצליחים יותר, קנה לעצמו כמה בגדים זולים אבל לפחות נקיים, ותחב הכול למזוודה ממורטת אבל איכשהו סבירה.
הפרידה מנטע שברה את רוחו של מתי, אבל בדרך למטוס בדלהי כבר חשב על דירתו הקטנה בבקעה, שאותה דאג אביו לפנות בעוד מועד. בנמל התעופה בלוד שתה ואפילו אכל כריך כמעט סביר. הוא ידע שאיש לא יקבל את פניו. רוב חבריו היו בנסיעות ב"מזרח" או בדרום אמריקה; עם אלה שנותרו בירושלים ניתק מגע עוד לפני נסיעתו להודו. מקץ שעתיים התחיל להבין שהוא הגיע בערב חג, שהיה תמיד אהוב עליו במיוחד. מהטיסות שהגיעו מארצות הברית נהרו מאות חרדים לאולם הנוסעים הנכנסים. מתי התבונן בהם בסקרנות, כאילו נפלאות הודו עטו לפתע לבוש אקזוטי חדש. רוב החרדים דיברו באנגלית אמריקאית; מיעוטם ביידיש. כאשר ניגש אליו שוטר מרשות נמל התעופה, מתי הביט בו באדישות. השוטר אמר שהוא צופה במתי כבר יותר משעה, ושהגיע הזמן שהוא ילך לדרכו. מתי חייך, אבל קצת חשש מהרושם הרע שנובע משיניו הפגומות, הצהובות שחורות. הוא אמר לשוטר שבעוד כמה דקות הוא יחפש מונית לירושלים. השוטר חייך. "גם הודי וגם ירושלמי, זה יותר מדי בשבילי", אמר. מתי גיחך אבל לא הצליח להנפיק חיוך של ממש. עייפות כבדה נפלה עליו, אבל הוא הלך לרציף המוניות מצא אחת ושקע עד מהרה בתנומה. כאשר הקיץ היתה המונית מלאה, ומסע התלאות לבקעה עבר בין שכונות רבות בעיר, כולן חרדיות ומנוכרות כמעט כמו דלהי. בבקעה הוא נשם לרווחה. הנוף המוכר והאוויר הקריר בשעת צהריים מאוחרת השיבו את רוחו. אביו דאג שהמפתח לדירה יהיה אצל שכנה ותיקה, שמתי הכיר מילדות. היא קיבלה אותו בחום. מתי התקלח ושמע מחדר האמבטיה את תקיעת השופר. החג החל, חשב מתי, וכעס על עצמו שהשופר לא עורר בו שום ריגוש. השכנה דניז אזולאי הקישה על דלתו והעירה אותו משנתו הטרופה ממילא. הוא ניגש לדלת בלא חמדה, אבל דניז חייכה אליו והזמינה אותו לשבת עם המשפחה לארוחת החג.
האוכל היה נפלא. בעלה הקשיש של דניז לא אמר מילה ומתי הבין שהוא שרוי בעולמות אחרים ("כמעט כמו נטע" חשב). רק שתי הבנות הבוגרות ישבו לשולחן החג. למתי נאמר שבן אחד היה בצבא, והשני "מסתובב באמריקה". הוא זכר היטב את הילדים, אבל יש להניח שלא היה מזהה אותם אחרי ארבע שנים בהודו. רק דניז שוחחה איתו בנעימות ואילו האחיות שמרו על ארשת פנים אטומה. לבסוף ניגש אליו בעל הבית, והושיט לו כיפה שחורה. מתי היה עד לפולחנים דתיים רבים בהודו, והכיפה לא הפריעה לו. פעם אחת אפילו סעד בסוכה של אנשי חב"ד וגם אז חבש כיפה. נטע לא הסכימה להתלוות אליו לסעודה כי "אנשי חב"ד הם פשיסטים". הוא ידע שיש דברים בגו, אבל החליט לקחת את הכול בקלות. אחרי שמשחו את פניו בצבע אדום באחד ממקומות הפולחן ההודיים הוא השלים בלבו עם מארחיו מחב"ד. הרב חגי אלבז היה נעים הליכות, חיוכו היה מאיר ומעולם לא העיר לאורחים על לבושם החשוף מדי או על ריח החשיש שהם הדיפו. "אין לי סובלנות לסובלנות שלך" הטיחה בו נטע כששב הביתה אבל מתי רק חיבק אותה ואמר לה "חג שמח". היא הדפה אותו בלי שכנוע עצמי אמיתי, והם עישנו ביחד. סיגריות לא היו בבית, אבל נטע הפוריטנית אהבה מריחואנה. אחר כך נרדמו בשלווה נטולת תאוות. מתי חשב שדווקא ההרפתקה שלו עם חב"ד שיפרה את האווירה בדירתם. הוא העדיף לשגות באשליות מאשר להתמודד עם העובדות היבשות. הוא ידע שנטע שוקעת לעולם שממנו כבר לא תצא, רצה מאוד לנשק את הדמעות שנקוו בעיניה, אבל נמלך בדעתו והסתפק בחיבוק.
בזכות גברת אזולאי בקעה האירה לי פנים, חשב, ואיחל לעצמו שנה טובה ושונה.
תגובות