במסגרת חודש החינוך, התקיימה השבוע ועידת חינוך עירונית בירושלים. זכיתי להיות מוזמנת לקחת חלק מהפאנל "מעורבות הורים במערכת החינוך" (התייחסות לרשתות החברתיות).
האתגר באוגוסט, בחופשת לידה (פחחח, הבדיחה הזאת על המושג חופשת לידה פשוט לא נגמרת), בעיצומה של "קייטנת אמא" עם שלושה בנדיטים, להגיע לכנס ועוד לקחת בו חלק, היה בהחלט לא פשוט. אבל בעזרת ותמיכת החצי שלי ובגיבוי הוריי, הכל הופך אפשרי.
אז הסברתי לילדים על חשיבות הכנס, הקראתי להם את רשימת הדוברים, הסברתי להם על התפקיד של כל אחד ואחת מהם, התלבשנו יפה ויצאנו לדרך.
מעבר לאפשרות לתת לילדיי לצפות בי ולהתגאות שאמא על הבמה, באמת הרגשתי הזדמנות לחשוף אותם לעוד רובד חשוב למען הרחבת ידיעותיהם וחשיפתם לתהליכים בעיר.
כבר כשהגענו להתכנסות יכולתי לחוש באוויר, את התכונה שנוספה לאירוע עצמו. קבוצת הורים מלוכדת התיישבה כגוש בחלקו האחורי של האולם. וקבוצה מזרם אחר התגודדה ליד דלתות האולם.
כשהחל האירוע, קבוצת ההורים בחלקו האחורי של האולם צעקה אל עבר הדוברים. הערות קולניות, מאשימות שנאמרו בצורה לא מכובדת. המצב החמיר כשעלה ראש העיר לדבר. אותה קבוצה המשיכה לצעוק משפטים אל תוך דבריו, ולמרות שאנשים מתוך הקהל ביקשו שינהגו בכבוד ויפסיקו, הם המשיכו.
ראש העיר ניר ברקת עם ההורים של תלמידי אמונת ציון (צילום: שלומי כהן)
הילדים שלי לא הבינו איך מישהו יכול להתפרץ לדבריו של אדם אחר, לצעוק עליו, להפריע לו ולנהוג בכזה חוסר כבוד. זאת היתה הזדמנות נהדרת להעניק לילדיי שיעור באזרחות ובכבוד האדם.
סיפרתי להם שמדובר בקבוצת הורים שמרגישה שתהליך בעיר יפגע בילדים שלהם. ולכן הם התארגנו כולם יחד למצוא פיתרון למען הילדים שלהם. וכמה חשוב שבאו יחד, כי יחד זה כוח. ולצאת מהבית ולדאוג לעשות שינויים למען מה שחשוב לך, זה מראה כמה הם מיוחדים וכל הכבוד שהם לא מוותרים.
מצד שני, הדרך שבה הם לקחו את כל הטוב הזה, פחות טובה. כי כל דבר אפשר לפתור בדרך מכובדת. לכתוב מכתב, לקבוע פגישה, לדרוש תשובות, ואפילו לעשות הפגנה. אבל להגיע ולהפריע לאירוע, לדיבור של אדם, ולהפריע לקהל שלם, לא רק שזאת לא הדרך, היא אפילו יכולה לפגוע במטרה – שעכשיו הקהל גם כועס עליהם והאנשים שהם הפריעו להם נעלבו ולכן הם מתעלמים מהם אף יותר.
הפגנת ההורים החרדים מחוץ לוועידת החינוך
לעומתם, קבוצת ההורים השנייה שהמתינה ליד דלתות האולם, המתינה שראש העיר יסיים את דבריו, וברגע שסיים נצמדו אליו והשמיעו לו את טענותיהם. אז נכון שלא קיבלו תשובות מיידיות, כי הנושא צריך להבדק לעומק. אבל הם לפחות לא התפרצו לדבריו, לא צעקו עליו, וצדו את תשומת ליבו בדרך ארץ.
וכך, עוד לפני שעליתי לבמה, זכיתי להעביר לילדיי מסרים חשובים לא פחות מהפאנל. ולנהל איתם דיון מעמיק על הדרך לפעול כשרוצים לפתור בעיה גדולה ומשמעותית.
הפאנל היה מרענן, חלקו איתי את הבמה דמויות מרהיבות שהפכו את הפאנל למוצלח ביותר. ודווקא הצעירה שבין שותפי לבמה, רותם נעימי יו"ר מועצת התלמידים, סיכמה את תחושותיי מיום זה במילים המדויקות ביותר: "הורה שהוא פעיל והוא אכפתי והוא עושה בצד החיובי יגרור אחריו את הילד שלו, ומצד שני הורה שיפעל בדרכים הלא נעימות ויצעק ברחובות או באמצע אולם אני מניחה שיגרור את הילד שלו אחריו".
דשה אברמנקו מראיינת את רתם נעימי (צילום: שלומי כהן)
אז אל תשכחו לרגע, שאנחנו המראה של הילדים שלנו. הם סופגים אותנו ורוצים להיות כמונו לטוב ולרע. השתדלו להרעיף עליהם את הטוב, וגם אם יש רע, למדו אותם לפתור את זה בטוב.
מוזמנים לצפות בפאנל. בתקוה שכולנו נוביל יחד לעיר קשובה יותר, סבלנית יותר, מחנכת ומחונכת יותר.
מיכל פישמן-רואה (צילום: יולי שוורץ)
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
חבל שהגברת לא ציינה שהקבוצה היותר נחמדה עשתה בלאגן בכניסה, התפרצה בכוח למוזיאון ואנשי המוזיאון הזמינו להם משטרה. ככה זה נראה טור ״מטעם״. חוסר הנימוס הגיע בעקבות ההתנהלות הפתלתלה והבריונית של העירייה. כותבת יקרה, אם נתנו לך במה לפחות תנסי להיות אובייקטיבית.