הפעם אני כותבת מתוך געגוע וכמיהה ל"שישי ירושלמי", אז עמכם הסליחה במידה ואהיה סנטימנטלית יתר על המידה.
אני כבר קרוב לשנתיים לא בירושלים.
ובכל זאת כשמגיע סוף השבוע אני לא מצליחה להתנתק מהלו"ז הירושלמי של יום שישי, שאצלי ואצל רבים אחרים, כלל "מנהגי שוק מחנה יהודה".
אז איך זה נראה כאן בברה?
יום שישי בבוקר, מתעוררת, שותה קפה ומכינה רשימת קניות, כזו שברור לי שאחרוג ממנה, ומיד יוצאת לשווקים (כן כן, שווקים!) כל אחד נמצא באזור אחר והמרחק אף מזכיר את הדרך שהייתי עושה מקינג ג'ורג' לשוק.
- הורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- להתעורר עם מזל מהמחניודה – הכל על הקפה האיטלקי
פיאצה בברה (צילום: רות פון שטראוס)
בכל מקרה, כמו רוב הפעמים, בשישי האחרון, התחנה הראשונה שלי היא בקצבייה (אני יודעת, טיפשי להתחיל עם חומר גלם שמצריך קירור, אבל יש לי מחשבה שאם אגיע אחרונה תיגמר הסחורה). בדרך כלל, הקלסיקה שלי לשישי היא שניצלים (שלא אוכל לספק לכם את המתכון האגדי שלי – הוא איתי עד הקבר), אבל הפעם הדודא שלי היתה לתבשיל מנחם שכזה לקראת תקופת המבחנים. מהקצבייה המשכתי לפיאצה ג'יוליטי, שם נמצא השוק המקורה שרוב הסטודנטים ותושבי ברה קונים בו, בשוק הזה כל רוכל ורוכלת ממתינים במעין שלווה שכזו, לא התמקחויות ולא נעליים, תבוא-תקנה-תלך.
בקצביה האהובה עלי בברה (צילום: רות פון שטראוס)
משם התקדמתי, לאחר שווידאתי טלפונית מול אבא שלי שאכן קניתי הכל, בכל זאת, הוא יקרא את המתכון – אסור לאכזב אוסטרי עם טייק-אוף לגולאש.
בדרכי הביתה עברתי בפיאצה רומא, פיאצה מרכזית בברה שאני בדרך כלל נמנעת ממנה כיוון שהשוק בה יקר לטעמי. אך חרגתי ממנהגי, וטוב שכך, כי לפתע שמתי לב לדוכן פירות עמוס בדובדבנים, מה? לא נקנה? ברור שקניתי! מי שמכיר אותי יודע שבטבע שלי אני לא יוזמת קניית פירות – מפונקת שכזו. אוהבת שחותכים אותם עבורי ומגישים עם קרקר וגבינה. זה הרגל שקיבלתי מהבית. אמא שלי מכחישה כל קשר לפנומה הזו שאימצתי.
מה, לא תקנו? פיאצה רומא (צילום: רות פון שטראוס)
תוך כדי שאני מתקפלת ומדדה הביתה עם כל השקים, רצה לי בראש "טבלת ההשוואות של מזל" – ירושלים מול ברה, כל פעם מחדש, ואני לא לומדת! שאין טעם בהשוואה כלל וכלל של ירושלים לכאן (אם מישהו ממשרד ההסברה הירושלמי הדימיוני קורא את זה – אני חושבת שמגיעה לי משרה כשאחזור ארצה).
הבנתי שוב – כמה חסרים לי הדוחק וההמולה, הרעש ואינספור נערי התגלית שלא יודעים לנווט את דרכם בין הסבתות ועגלות הקניות, אם אי פעם דחפתי אתכם ולחשתי לכם באוזן "יאללה שישי היום!" – אבקש מחילה בכיפור. חסר לי שבעלי הבסטות כאן יצעקו "רק היום, הכל בחמש…" כולם כאן מנומסים מידי, אני יודעת שזה נשמע קטנוני ויש מי שיצחק על רמת ה"דביקיות", אבל התנצלתי מראש.
עוד שוק בברה (צילום: רות פון שטראוס)
אז אחרי סיבוב של שעתיים הגעתי הביתה. למרות שלא צפוף או רועש. פתאום הבנתי שזה מרגיש קצת כמו בית – הרגשתי שחציתי את ים סוף עם כל הלחות הזו והחום הכבד, למה אין לי אופניים?! ירושלמים ידועים בכך שהם הולכים קילומטרים, תתקנו אותי אם אני טועה.
אחד המנהגים היותר אהובים עלי שאימצתי מאמא שלי, הפעם היא לא תכחיש, הוא להגיע הביתה, להוריד מיד את הסלים ולהרים מחבת על הגז, לשבור ביצה ולטגן אותה עם סחוג, וזוהי חברים – ארוחת בוקר מושלמת לשישי! ומשם למלאכה. יש ארוחת שישי שלמה להרים.
(צילום: רות פון שטראוס)
רשת ג' או גלגל"צ, זה לא משנה, העיקר נעצור על התחנה שמשדרת קלסיקות ישראליות או בשפה שלי ושל אחי "שירים של זקנים", וברקע דמעות של בצל שזולגות לי על החיים. לא ברור איך בתור טבחית שהתמודדה עם ערמות של קיצוצים ביודל'ה, אני עדיין מבכה על מר גורלי תוך כדי קיצוץ. אמא שלי טוענת שזה געגוע ולא בהכרח הבצל – "את הבצלים כבשת ביודל'ה חמודל'ה". עם כל שיר שחולף נקרע לי הלב – טוב נו, אמא אני מאמינה לך שזה לא הבצל. כל מה שאני רוצה זה לחוות אתכם את הקסם של כניסת שבת, יש קסם באוויר שאף זר לא יבין. היו ימים שהיה מבאס אותי שכניסת שבת משמעותה ש"אין לאן לצאת" כי הכל "סגור", אבל עכשיו אני אפילו מתגעגעת לזה.
לאלו מביניכם שהספיקו להעביר איתי שבתות יודעים שבשלב הזה אני מדליקה נרות, יהיו שיחשבו שזו החזרה שלי בתשובה. נכון לעכשיו אני לא רואה איך דת משתלבת לי בחיים, חוץ מהרשמה למשלוח מנות לפורים ופסח מבית חב"ד שבמילאנו. הדלקת נרות עבורי היא נטו התרפקות על הזכרונות שלי מסבתא, שהיתה מבקשת שאעזור לה להדליק אותם בזמן שהיא מברכת.
מבשלת עם סבתא שרה (צילום: רות פון שטראוס)
וכן, פה אני שוב בוכה, ולא מהבצל.
אכן, געגוע אליך ירושלים רבתי ואליכם משפחה יקרה שלי.
בסדר, התאוששתי ואספתי את עצמי.
אל תדאגו! לא אשאיר אתכם עצובים ובטח שלא על בטן ריקה.
אני משגרת אליכם עם ים אהבה מתכון ל"גולאש אוסטרו-הונגרי", שלפי דעתי ממש לא צריך חורף בשבילו (הוא טעים גם קר יום אחרי בכריך!).
מתכון לגולאש אוסטרו-הונגרי
מצרכים:
קילו בשר בקר חתוך לקוביות בינוניות (תוכלו לבחור בחזה או צוואר)
7-6 בצלים לבנים
מעט קמח
שום ירוק
כף וחצי קימל
שמן לטיגון
קורט מלח ופלפל שחור
ענף רוזמרין וענף מרווה
בקבוק יין אדום לבחירתכם ( בחרו תמיד ביין שכיף לכם לשתות)
2 ספלים של ציר בקר או ירקות
3 תפוחי אדמה בינוניים
גולאש אוסטרו-הונגרי (צילום: רות פון שטראוס)
אופן הכנה:
מקמחים את הקוביות בשר ומניחים בצד.
קוצצים את הבצלים, שום ירוק (אני קוצצת את כולו) ואת עלי הרוזמרין, ומיד מטגנים עם מעט שמן, כשמזהיבים יש להוסיף את הקימל, לערבב קצת ולהוסיף לאחר מכן את הבשר, כאשר הוא מעט צרוב וזהוב. יש להוסיף את המרווה, המלח והפלפל, ואת מחצית בקבוק היין שלנו. בשלב זה אפשר להעביר את הסיר ללהבה נמוכה.
לאחר צמצום רוב הנוזלים ניתן להוסיף מציר הבקר ושוב לכסות. בשלב הזה אני במקומכם כבר הייתי "מיישרת" קצת מהרוטב עם חלה של אנג'ל.
תוודאו שיש לכם רוטב עסיסי, כמעט עד שנדמה שהכנתם נזיד לימי החורף הקשים.
תחתכו את תפוחי האדמה שלכם לקוביות בינוניות ותוסיפו אותם לתבשיל, תערבבו ותסגרו שוב.
במידת הצורך תוסיפו עוד מהציר שלכם. תמתינו להתרככות תפוחי האדמה, תבדקו טעמים ותגישו!
אני לא מאמינה שאורז נחוץ כאן – כל מה שצריך זה אתכם, קערה של כל הטוב הזה וחלה.
במידה ונשאר לכם מהתבשיל ליום שאחרי, מעולה! תחתכו את הבשר ותכניסו אותו לכריך מפנק עם מיונז, חרדל ושלל ירקות.
בון אפטיטו, מזל.
רות פון שטראוס, מזל בשבילכם (צילום: פרטי)
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
מדהיםםםםםםםם