הורים יקרים, עם יד על הלב, מתי בפעם האחרונה אכלתם משהו לבד?
בלי שביקשו מכם ביס, בלי שרצו "רק" לטעום, בלי שישבו ובהו בכם במבט זהה למבטו של החתול בסרט שרק. פשוט ישבתם ונהנתם מהמזון שהכנתם לעצמכם. בבית, בחיק המשפחה.
נו, מתי? פרגנו לעצמכם דקותיים להזכר. קשה לכם למצוא נקודת זמן כזאת, נכון?
אני מוצאת כי מהשלב שהילדים מגיעים לטעימות, אנו כהורים חווים פרידה בלתי מוסברת מיכולתנו לשבת להנות מארוחה מסודרת ומזינה.
התפוח ליורשי העצר. והקליפה? ויטמינים ש"חבל", או לזרוק? (צילום: מיכל פישמן-רואה)
זה מתחיל בעובדה שאין דקה לעצמנו.
בין חזרה לעבודה לבין הצורך להשקיע בטעימות קולינריות מושקעות, אנו מוצאים את עצמנו מנשנשים ארוחות של "חבלים" – "חבל" לזרוק את זה אז נאכל, "חבל" על המנה הזאת הוא בקושי נגע, "חבל" על הטעימה הזאת נשאר עוד כף שלמה. וכך אנחנו נשאבים לעולם של טעמים במינונים קטנים שמחזיק אותנו באמונה, שבסוף יהיה לנו רגע לשבת לאכול בנחת ארוחה שתכלול ממש מנה שלמה. תנמיכו ציפיות, סביר להניח שזה לא באמת יקרה.
אחרי שלב הטעימות, מגיע השלב שהילד שובר דיסטנס, והאני מאמין שלו מתביית על: "מה ששלי, שלי. מה ששלך שלי, מה שאני מביט בו, גם שלי, ובגדול, הכל שלי". השלב הזה מלווה את הילדים שנים קדימה, ולא רק באוכל… תתכוננו יש למה לצפות.
ואז, בכל פעם שיושבים לשולחן, הוא נועץ מבטים בצלחת שלנו ובנו כאילו לא אכל שבוע. עובר למבט המום שטרם קיבל מנה זהה, ומשם לצעקות שבר ונפנופי ידיים. הכל כדי למשוך את תשומת לבנו לעובדה, שהוא רוצה (מיד ועכשיו) גם צלחת זהה, או לפחות את שלנו קרובה מספיק אליו שיוכל לטמון בה את ידיו.
סיטואציה מוכרת נוספת היא הרגע שבא לך נאמר כריך. אתה מכין לעצמך הכל על השיש, ואז שואל בקול: "מי רוצה כריך?" ואף אחד לא עונה. אז אתה מחדד "אני מכין לעצמי כריך, מי שרוצה גם זה הזמן לבקש", ואף אחד לא עונה. אז אתה מכין לעצמך כריך, ופוסע לשבת לאכול אותו. כבר בדרך הילדים ישאלו בתמימות: "מה זה? סנדביץ'?", תנסה להתקדם עוד צעד והם כבר בשלב "יא אפשר ביס לטעום?" תנסה להגיע לשולחן מול מבטיהם המשדרים רעב כאילו לא אכלו שבוע (כשבפועל בדיוק סיימו ארוחת 3 מנות גורמה) ובלב כבר תשלים עם העובדה, שאת הכריך הזה לא תאכל.
תוך שניות, הם יטעמו, יתלהבו, ויחסלו לך את הפרוסה.
לבריאות.
הביסונים לא מתמהמהים להגיע (צילום: מיכל פישמן-רואה)
אז תזכרו שזאת דרך נפלאה לדיאטה, לוותר על ה"חבלים", להגיש את הצלחת ישר לניהול, פיקוח וטעימה של העולל, וכמובן לוודא שהכריך שתכננתם לעצמכם טעים גם ליורשים.
רוצים להישאר מעודכנים?
שתמיד נזכה לאכול ולהאכיל את כולם עד שיהיו שבעים.
עכשיו רוצו לנשנש משהו, כי נכון שהכתבה עשתה אותכם רעבים?
מיכל פישמן-רואה (צילום: ארנון בוסאני)
תגובות