מנחה תוכנית הראיונות "שיחת נפש", חוקר המוח, פרופ' יורם יובל, יגיע ביום שני השבוע, 28.5, בפעם השנייה למתחם התחנה בעיר ויארח את מומחי הדסה פרופ' שמחה יגל, מנהל אגף נשים ויולדות וד"ר תמר סלע מנהלת דימות השד. מדובר במפגש שני בסדרת אירועים מיוחדת ביוזמת המרכז הרפואי הדסה ובהפקת "כל העיר" – במפגש הראשון ראיין פרופ' יובל את פרופ' תמר אלרם, מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים ואת פרופ' איתן כרם, מנהל בית החולים לילדים בהדסה.
"בשבילי ירושלים היא בית", אומר פרופ' יובל בשיחה עם "כל העיר", כאן גדלתי, אבל בהרבה מובנים גם הדסה עבורי היא בית, ושיחת נפש במתחם התחנה היא המגרש הביתי שלי. נולדתי בהדסה, אבא עבד שם, אמא עבדה שם, למדתי רפואה בהדסה ועכשיו אני עובד שם. כך שעבורי זה הרבה יותר מאשר בית חולים. הדסה היא מוסד ירושלמי".
פרופ' יורם יובל במפגש ראשון, מראיין את פרופ' איתן כרם (צילום: אסף קרלה)
במהלך השיחות שאתה עורך הרופאים מדברים בגובה העיניים, מספרים על החוויות ועל הקשיים האישיים והמקצועיים. למה זה חשוב?
"אני חושב ששיחות מעין אלה הן חשובות ורואה בכך שליחות. מדובר באנשים שאינם ששים 'להתפשט' בפני קהל ולהיחשף. גם הם וגם אני מבינים שהעולם משתנה והרפואה משתנה יחד איתו, וכיום יש צורך ברופאים שמדברים בגובה העיניים. הפערים בין רופא וחולה הצטמצמו, התקופה שבה מומחה אמר מה דעתו והמילה שלו היתה קודש הקודשים חלפה מן העולם. הזמנים האלה עברו והיום ניתן להגיע לאינפורמציה נרחבת ביותר באינטרנט, הרבה אנשים יודעים על מחלתם לעתים יותר מאשר הרופא עצמו, שכן הם חוקרים ולומדים את הנושא ומתעדכנים בחידושים בענף. כך גם אצלי, לעתים מגיעים מטופלים שמספרים על טיפול חדשני או מאמר אותו קראו ואני שמח ומבקש לקבל את הלינק ולקראו בעצמי. כך שבכל המסגרת הזאת צריך לרדת קצת מהאולימפוס ולדבר בפן האישי ביותר אל הקהל".
אתה מרגיש אי-נוחות מצד מומחי הדסה בעת השיחות?
"כן, בהחלט. הרבה מאוד אי-נוחות. זה לא פשוט להיחשף אל מול קהל, ובפרט שהם לא מורגלים בכך. אבל יש לי רק טובות להגיד עליהם, על כך שהם מוכנים לשבת בכיסא ולהיחשף. זה לא פשוט".
איך אתה מתכונן לקראת המפגש הקרוב, שייערך ביום שני 28.5.18?
"כמו שאני מתכונן לכל תוכנית 'שיחת נפש'. המרואיינים עוברים ראיון מקדים על ידי התחקירנית גליה פלטאו-מידן, שבעבודתה הקודמת הועסקה במשטרה והיא מצליחה לדובב את כולם. מומחי הדסה שמגיעים למפגשים הם קולגות שלי ביום יום, מאחר ואני עצמי עובד בהדסה, אנחנו נפגשים במסדרונות, אני מפנה אליהם מטופלים, יש ממשק ביום יום, אבל בנושא 'שיחת נפש' אני מקפיד שלא לדבר איתם מראש וליצור מפגש ספונטני. כמו כל שיחת נפש, גם כאן הריאיון המקדים מגיע אלי ואני יוצר מעין 'מפה' בראש, מתכנן את השאלות האישיות, ומה חשוב לשאול. במפה מופיעים גם 'שדות המוקשים', כלומר הנושאים שעליהם לא נעים לרופא לדבר ואני יודע לא להיכנס לשם כדי שלא ייפגע. אני יודע לעקוף את המקומות האלה ונערך לכך מראש כי אני נכנס עם ה'מפה'".
אחרי אינספור שיחות נפש, אתה עדיין מופתע לפעמים מסיפורים אישיים?
"תמיד אני מופתע. זה הכיף בעבודה הזו. אין שני אנשים דומים, זה נכון במיוחד בנפש. כל פסיכולוג וכל מי שמטפל בנפש האדם יודע שאנשים לא דומים האחד לשני, יש שוני בין נפש אחת לשנייה, וגם לתאומים זהים אין נפש דומה. לכן, כמי שמתעסק במקצועות הנפש, זה תמיד מעניין וחדש".
איך אתה מתרשם מהקהל הירושלמי?
"מבחינתי מדובר במגרש ביתי ואני מרגיש לגמרי נינוח ונעים. מה שמדהים הוא שבמפגש הקודם במתחם התחנה חלקם של המבוגרים הכירו אותי עוד בהיותי ילד ירושלמי. המקום שבו מומחים מתחום הרפואה נפתחים בפני הקהל ונעשים רגישים הוא מאוד מעניין את הקהל".
איך משפיע עליך באופן אישי העיסוק בנפש ובחיים של אנשים?
"לא פשוט. זה הצד הקשה של המקצוע. אתה לא יכול להתנתק ולוקח את הסיפורים, הצרות והכאב הביתה וזה גובה מחיר מהמשפחה. במקרה של מטפל נפש אין חילופי משמרות ואין רופא מחליף, הטיפול הוא בלעדי. הכובד הולך אתך ויש מחיר שנושאת המשפחה. מטפל שלבו מקשיח והופך אטום – יותר טוב שישים את המפתחות על השולחן וימצא עיסוק אחר".
רוצים להישאר מעודכנים?
גדלת בירושלים, למדת בבית הספר מעלה ולאחריו בתיכון ליד האוניברסיטה – ספר על זיכרון אחד משמעותי מתקופת הילדות בעיר.
"אני חושב שאחד הזיכרונות שנצרבו בי הוא שנכנסתי רגלית בפעם הראשונה לעיר העתיקה דרך שער יפו. הייתי ילד בן 9 בזמן מלחמת ששת הימים ומה שהכרנו היתה ירושלים המחולקת, לא הכרנו את העיר העתיקה. ולפתע ביום אחד הכל השתנה. אמא שלי נהגה בזמנו על וספה שנהגה לטפל בה במוסך אשר ניצב בקצה שכונת ממילא, במקום בו עומד היום קניון ממילא. זה היה רחוב מוזנח שבקצהו עמד קיר בטון גדול ורחב שנועד להגן מפני הצלפים הירדנים. ירושלמים ותיקים זוכרים את אמא מרכיבה אותי על הווספה בעוד אני עומד מלפנים עם הידיים על הכידון. היום כמובן דבר כזה לא קיים, אבל אז זה היה מקובל ואני זוכר זאת היטב. עבורי, בתור ילד, ירושלים העתיקה היתה בלתי מושגת, וביום אחד זה השתנה ויכולתי להיכנס לעולם אחר שלא ידעתי עליו על אף שהיה כל כך קרוב. מאז ביקרתי בעיר העתיקה מאות פעמים, אבל הפעם הראשונה היתה מרגשת ביותר".
לסיום, היית רוצה לשבת פעם בשיחת נפש אך בכיסא המרואיין?
"בשתי מילים: חס וחלילה".
הכניסה לאירוע חינם ובהרשמה מראש: 02-5315813
ניצן
איפה אפשר למצוא קישור להקלטה של השיחות?